הרהורים של אבא

לפני ארבע שנים היה יום שישי בצהריים. חזרתי משיעור יוגה, והטלפון צילצל. היו לי שש עשרה הודעות.
חבר מהפלוגה שאל איפה אני. בבית, אמרתי לו, אלא איפה? בוא בוא לבסיס, הוא אמר, גייסו אותנו. חשבתי שהוא צוחק עלי.

כמה ימים לפני זה נסעתי למעבדת אלקטרוניקה לתקן מצלמה. לא עניינתי אף אחד. הטכנאים היו מרותקים כולם לטלוויזיה שהראתה תמונות של גשרים מרוסקים ובניינים בוערים.

ארזתי בתיק חאקי כל מיני דברים. מה לוקחים למלחמה? לא לקחתי מצלמה, ידעתי שאני עושה טעות, אבל לא לקחתי מצלמה בכל זאת. נפרדתי מהילדים, ונתתי חיבוק ארוך לאישה. הרגשתי כאילו אני בסרט מוזר. זה היה רגע שהוא קלישאה של רגע.

יום שישי בארבע, יש לי עוד 300 קילומטרים לעבור עד לבסיס של הפלוגה בצפון. חבר הקפיץ אותי את ה-150 הראשונים, עד לפתח תקווה.

ברמת השרון תפסתי טרמפ עם כמה חבר'ה. הסתבר שהם קציני מודיעין במילואים, צפונים הייטקים כאלה. אחד אמר שהקפיצו אותו באמצע הארוחה הקבועה של שישי בצהריים, במסעדה, עם החברים. אשתו בכתה ובקשה ממנו לא לצאת. הם ניסו להבין לאן הולכת המלחמה. סיפרו שכל דרום לבנון ממולכדת וריחמו על החיילים שירדו עוד כמה ימים ממסוקים באמצע הלילה בלבנון.

באזור הצ'ק פוסט הם התחילו לחתוך מזרחה לכיוון בירנית. ירדתי והמשכתי בטרמפ עם שני חירניקים במילואים, מגדוד מילואים של גולני. אנשים פשוטים ושתקנים, בדרך לנקודת הכינוס של הגדוד שלהם. לא יכולתי שלא לחשוב שהם המסכנים שירדו ממסוקים באמצע הלילה, עליהם דיברו קציני המודיעין שלקחו אותי.

הגעתי לבסיס בזמן שיא. אלו שהגיעו לפני כבר פתחו את הימ"חים. מסתבר שכל הציוד של הפלוגה היה מלא חרא של ציפורים ופג תוקף. אף אחד לא נגע בו שלוש שנים.

אוטובוסים יצאו ממגורי הסיירת, מלאים נערים עם פק"לים כבדים, פנים צבועות, מוכנים לקרב. זו הייתה כבר שעת דמדומים, כנראה שהם היו מתוכננים לצאת למבצע באותו הלילה. חילקנו להם סיגריות, והשתדלנו לא לחשוב מי מהם יישאר בחיים ומי לא. אלו היו חיילי אגוז, שבאותו הלילה הסתבכו בקרב מארון א-ראס. חמישה מהם נהרגו.

ישנו באוהלים, נפילות הטילים העמומות נשמעות בעכו ובחיפה. כל האזרחים שסביבנו בחדרי הביטחון או במקלטים. שמועות על הרוגים וזהותם רצו בין האוהלים. בשש בבוקר התקשר קצין קישור לאשתי, והודיע לה שאני נפקד כי לא הגעתי למלחמה, ושהם שולחים משטרה צבאית להביא אותי. אני כבר הייתי חייל שש עשרה שעות. מערכת הקריאה הטלפונית המשיכה להפציץ בטלפונים את הקשישה המסכנה שגרה בדירה הישנה שלנו עוד יומיים. איש לא טרח לשנות במחשב את הטלפונים שעדכנתי בטפסים.

בבוקר נסענו לאביבים, שמתחת למארון א ראס. החברה נסעו, קנו בשר ואלכוהול, והתחילו לחגוג. זה הריח שילווה את המלחמה בשבילי, בשר על האש, ועראק מעורבב במיץ אשכוליות זול. הוא לפעמים מתערבב אצלי קצת בריח של בשר אדם שרוף. אני ממילא לא הצלחתי לאכול כלום. הבטן הייתה מכווצת, ובלילה קמתי להקיא את המעט שאכלתי בכל זאת.

בהר מעלינו נלחמו חיילי אגוז וסיירת צנחנים על נפשם, סוללת התותחים במטעים של המושב ירתה בלי הפסקה. אחרי הקרב אספנו למגורים שלנו קצין מודיעין צעיר מאגוז, שנשכח בשטח לבנון, וטעה לבדו דרך הגדר. הוא היה בריא לגמרי, אבל צל של אדם. קצת מים, ואחר כך וודקה ובשר צלוי החזירו לו צלם אנוש.

חוסר המעש שיגע אותנו, הלכנו לאסוף ביצים בלול של חקלאי זקן. העיניים צרבו מאמוניה בלול הישן והדחוס. החקלאי סיפר לנו שביום הראשון של המלחמה הוא יצא על הטרקטור למטע, וירו עליו עד שהוא ברח והשאיר את הטרקטור. הוא סיפר לנו ששנתיים לפני כן הגיע מחפרון והחל לחפור מצידה הלבנוני של הגדר. חפר וחפר. הם דיווחו לפיקוד צפון, שענה להם שהכל בשליטה. לאחר מכן התחיל להעלם פרי מהמטעים של החקלאי. לא היו עקבות בצד הישראלי. הוא דיווח לפיקוד שהחיזבאללה גונבים לו פרי מן המטע. הם צחקו לו בפרצוף. כשכבשו את האזור מצאו שם מערכת מנהרות שהובילה מתחת לגדר עם יומני תצפית מפורטים על כל בית באביבים, ותכניות להשתלטות על הישוב.

לפחות הפרמדיק של הפלוגה מצא לעצמו עיסוק: הוא ניתח גור כלבים שהגיע אלינו פצוע קשה אחרי שכלבים גדולים התעללו בו, ניסה לאחות את השברים ולתפור את פצעיו. הגור מת, אולי בגלל שמינון סמי ההרדמה לא התאים לו, אולי בגלל שהוא ×”×™×” גמור כבר קודם. אזרחים חביבים עברו והביאו לנו מלא אוכל, צוות של ערוץ עשר ניסה לצלם אותנו כאילו שאנחנו רעבים ואין לנו אוכל, ואנחנו מתנפלים על האזרחים שמביאים סנדוויצ'ים, בעוד שלמעשה המציאות הייתה הפוכה – אנחנו היינו אחרי בשר על האש, והאזרחים רדפו אחרינו והתחננו שניקח לפחות סנדוויץ' אחד.

המשכנו לנדוד בצפון, ממושב זנוח אחד למשנהו. כל לילה רצות השמועות: נחטפו שבעה חיילים, מפקד הגדוד נהרג. משחררים אותנו, מטיסים אותנו במסוקים להפרש בבינת ג'ביל, ואז משחררים אותנו. שמועות מנופחות, שמועות דביליות ושמועות אמתיות.

ואז התמקמנו בחורשה מול קיבוץ יפתח. הבועה שלנו. כל הגבול היה מופצץ ושרוף, ואנחנו יישנו במחנה הקיץ שלנו בין העצים, קילומטר מהגבול, וניסינו להרוג את הזמן. חברה סיפרה לי שהם עשו רייקי בקבוצה גדולה ושלחו לנו מין בועת הגנה, וככה בדיוק זה היה, בועה מוגנת בלב התופת. אני זוכר שישנתי בצהריים בצל העצים, ושמעתי את הרקטות כותשות את קריית שמונה.

בקצה החורשה היה הבלקון: ספסל עץ בצל, שמשקיף על עמק החולה, שם שתו עראק במיץ אשכוליות, שיחקו קלפים, ועישנו קצת גראס. ברקע שמענו את הקרבות מהכפר דבל, קילומטר או שניים מאתנו. שנמשכו, ונמשכו ללא סוף.

באחת ההקפצות שני צוותים מתוך ארבעה היו שיכורים מכדי לצאת. פעמיים רצנו ליפתח. חייל אחד מגולני ירה לעצמו ברגל, כשהוא ניקה את הנשק. חייל מילואים אחד פשוט התפגר במיטה, מסיבה לא מובנת, תוך כדי שנת הצהריים שלו. ניסינו להחיות אותו, אבל לא עזר לו כלום. מישהו אמר, מזלה של אשתו, שזה קרה לו בצבא ולא באזרחות. עכשיו היא אלמנת צה"ל.

לקחנו את שבכת הברזל לניקוי רגליים מבוץ שהייתה בפתח חדר האוכל של קיבוץ יפתח, ניקינו אותה קצת והשתמשנו בה כרשת צליה לגריל הענק שבער כמעט כל יום בצהריים ובערב.

אחר כך כיוונו את המסוק לאסוף פצועים, 800 קצרים צפון מזרח מכחול שבע שלוש שש שתיים אפס, אמרנו לטייס, הטייס המילואימניק אמר- תעזבו אותכם, תדברו כמו בפלאפון – אה – לייד ×”×¢×¥ בין הכביש לעמוד חשמל הגדול. הבנתי, אני בא לאסוף אותם עוד ארבע דקות.

המסוק לקח את שני הלוחמים, שעוד היו בהתקף צחוק של פאניקה, אחרי שהם ניסו לפתוח רכב של חיזבאללה, כמו בסרטים, בירייה במנעול, והוא התפוצץ להם בפרצוף. אחד התמלא רסיסים, ולשני נחתכה היד כמעט לגמרי.

היה איתנו חובש סדיר, שצירפו אלינו כי הוא בשום אופן לא הסכים להיכנס ללבנון. זה נראה לו מסוכן מדי. הוא העדיף שהחברים שלו יכנסו במקומו. והצרפתי שבא עם המטוס הראשון לארץ כדי להשתתף ולתרום, וכשסוללת התותחים הסמוכה הרביצה מטח ראשון, הוא נשכב על הרצפה מרוב פחד והתחיל לקלל במרץ בצרפתית, כשאנחנו עושים במכנסיים מרוב צחוק.

ברבע לחמש קראו לנו לגדר לאסוף פצועים. עשרות צלמי עיתונות כבר חיכו שם כדי לצלם אותם. לא הבנו מי אמר להם שזה קורה שם? אחד הנהגים זרק עליהם אבנים בתסכול. הם זרקו עליו חזרה. הלוחמים הסדירים שיצאו מלבנון היו מיובשים, מטונפים וכבויי עיניים. אחד מהם לא הפסיק להגיד: "המדינה שלנו לא נורמאלית, המדינה שלנו לא נורמאלית". נתנו להם את העזרה הרפואית שהם היו צריכים, בעיקר פחיות קולה קרות מהמקרר של הפלוגה וסיגריות.

ואז נסעתי הביתה. זה היה יותר גרוע מלהיות שם. כל הזמן עקבתי אחרי החדשות, ניסיתי להבין מה קורה, לא הצלחתי לאכול שום דבר, והייתי עצבני מדי מכדי לדבר עם מישהו, או לעשות משהו. בדרך חזרה הייתה אזעקה בעפולה, הצופרים יבבו כמו בסרט מלחמה ישן, ובומים עמומים נשמעו במרחק. הגעתי בחזרה למיזרון שלי במיטת השדה מתחת לעץ. ניסיתי לקרוא ספר, כדי להעביר את הזמן. זה היה ספר מתח על ערפדים, אבל לא הצלחתי להתעניין בו, הוא פשוט לא הפחיד אותי. גדר הגבול הסמוכה הייתה פרוצה לגמרי, רקטות נחתו מסביבנו, הערפדים האירופים הדקדנטים פשוט לא היו מפחידים מספיק.

ואז הקפיצו אותנו לכפר גלעדי. לא הגענו עד לשם. לא היה טעם. ראינו מסוקי יסעור ענקיים מלאים פצועים והרוגים ממריאים אחד אחרי השני. הרב וכמה חיילים דתיים הלכו לטפל בגופות. הם טיפלו גם בהוצאת הרוגים מהטנקים שנפגעו מטילים. הזונות יודעים בדיוק איפה לפגוע במרכבה, הם אמרו. המנוול ההוא שהיה אצלהם בשבי מכר אותנו. אמרו, ואפילו לא הזכירו את שמו, אלא שתו מהעראק בכוס חד פעמית.

התקלחנו ערומים בברזים של מכלית המים הצבאית. הרגשתי כאילו נלכדתי בתוך גלויה קפואה ממלחמת יום כיפור. כאילו נפלתי לתוך זיכרונותיו של אבא שלי. הכל היה חאקי דהוי כמו בתמונה ישנה.

בלילה הודיעו לצוות אחד שהוא נכנס ללבנון. קצין מהחטיבה הסדירה הגיע, והסביר להם בתנועות כלליות ביותר על גבי מפת הקוד איפה נמצאים הכוחות וכיצד עליהם לחבור אליהם. לא נתנו להם תדרי קריאה, והורו להם לחבור לכוח הסדיר בצעקות. אנשי הצוות, שכלל בוגרי סיירות ולוחמים מנוסים, היו חיוורים לגמרי. הם היו בטוחים שהם יהרגו או יחטפו. הפרמדיק נתן להם את המספר של המבצעים של יחידה 669. אם אתם מסתבכים, פשוט תפתחו פלאפון ותתקשרו. אל תהססו. בסוף ביטלו את המבצע והם נשארו בארץ.

בסוף היו כבר התראות לפני נפילת טילים קרבה. רוב החיילים בכלל לא טרחו להתייחס אליהן, אלא המשיכו לרבוץ כאילו כלום לא קרה, גם כשהרמקולים צעקו "שחר אדום" בקול מתכתי. אני וחבר אחד הלכנו בכל פעם עם שכפ"צ, ספר ובקבוק מים להתחבא בין הסלעים, שאולי יגנו עלינו מנפילת רקטות. המלחמה כבר התחילה להיגמר. הכריזו על הפסקת האש שמתחילה בשמונה בבוקר. אני חשבתי רק מי יהיה ההרוג האחרון של המלחמה. בסוף זה היה איזה מסכן מגבעתי שעלה על מוקש.

אחר כך נסענו לימ"חים, פשוט זרקנו שם את הציוד. לא ספרו שום דבר. אנשים לקחו הביתה המון דברים. אחד אפילו הביא מהעבודה טנדר כדי שיוכל לסחוב יותר. עד היום הוא בטח שותה בבית עם האישה מים מינרלים מהימ"חים. אני לקחתי שלושה סטיקלייטים כדי לשחק בהם עם הילדים.

ככה נגמרה המלחמה. לקחתי רכבת דרומה, והתחלתי לנסות לצוף בחזרה לכיוון המציאות. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב עם תעודת הערכה וסיכת ברזל קטנה, אות המלחמה, שבאמת אישרו שהכל קרה. גם העלו אותי בדרגה, מסתבר שלא חייבים להיהרג בשביל זה, והיום אני אשכרה רס"ר או משהו כזה.