??????? ?? ???

לאחרונה אירעו שני ארועים – לא קשורים לכאורה – במערכת החינוך הישראלית. ראשית, שרת החינוך יולי תמיר החליטה לפטור תלמידים חרדים מ'תכנית הליבה' – תלמידים בישיבות קטנות לא יצטרכו ללמוד אנגלית, מתמטיקה ועוד. שנית, שר האוצר ושרת החינוך סיכמו שנושא שוק ההון ישולב במערכת החינוך הישראלית.

כמו כל המדינה, הבלוגוספירה סערה סביב ההחלטה הראשונה. יוסי גורביץ' התבטא בבהירות ובחריפות הרגילות אצלו:

סקטור הולך ומתרחב […] נידון לחיי עוני ולשמד רוחני. הגזרה הזו מונעת מן התלמידים החרדים את האשנב, הצר גם כך, שיש להם לעולם שמעבר לזה הנשלט על ידי ראשי הישיבות. ברור למה ראשי הישיבות, הכוח בעל המשמעות בעולם החרדי, רוצים בהחלטה הזו: קל יותר לשלוט על תלמידים נבערים, נטולי יכולת פרנסה. השוט שבהשלכה מן הישיבה לעולם החיצוני שודרג לפרגול.

וכולם הסכימו – יולי תמיר דנה את החרדים לחיי אומללות, כשמנעה מהם את הנתיב לקבלת הכישורים המתאימים להשתלבות בשוק העבודה.

ההחלטה השנייה עוררה סערה פחותה בהרבה, אך גם התקבלה בחוסר הערכה נרחב. הגר שקד כתבה בעבודה שחורה לשרת החינוך יולי תמיר:

איני מפקפקת בכך שהכשרתם של ילדים בעידן זה צריכה לכלול גם חינוך לחיסכון ולצרכנות נבונה, אך אני תוהה האם המטרה היא לגדל דור של ספקולנטים, או פשוט ללמד את דור העתיד איך לנהל משק בית, לחלק את ההוצאות, להשוות מחירים ולהימנע מאוברדרפט.

הוספת שוק ההון לתכנית הלימודים מעלה שאלות על היחס הרצוי בין לימודים מעשיים לבין לימודים 'תיאורטיים'. האם ללמוד סריגה או ספרות? אלקטרוניקה או פיזיקה? האם מטרת בית הספר היא להכין את האזרח לחיים במובן הפשטני של הביטוי, ולהעניק לאזרחים לעתיד כישורים שיעזרו להם להשתלב בשוק העבודה, או שתפקידו הוא להפוך את האזרח לאדם רחב-אופקים, המכיר את התרבות שבה הוא חי?

כמו לרוב השאלות בחיים, התשובה לשאלה זו אינה חדה וברורה. התשובה היא בבירור תשובה הנוגעת למינונים – לא כישורי חיים מול תרבות, אלא כמה תרבות וכמה כישורי חיים. שאלה חשובה לא פחות היא, כמובן, אילו כישורי חיים יוענקו לילדים – אנחנו רוצים להכשיר את ילדינו לחיים שאנו רואים כחיים רצויים, ולא סתם להכין אותם ל'חיים' כלשהם.

הגר טוענת – ואני מסכים איתה – שהתוכנית להכשרה לשוק ההון היא תוכנית ההולכת צעד אחד יותר מדי לכיוון כישורי החיים, ובנוסף – מעניקה כישורי חיים שאיני בטוח שהייתי רוצה להעניק לילדי. השאלה היא מדוע את הפריבילגיה שאנחנו מעניקים לעצמנו – לבחור את המינון ואת האופי של לימודי כישורי החיים לילדים – אנחנו מבקשים למנוע מהחרדים.

הטיעונים בעד תוכנית 'לימודי הליבה' הם כולם טיעונים של 'כישורי חיים'. אם החרדים לא ילמדו אנגלית ומתמטיקה, טוענים תומכי הליבה, הם לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה – לא יהיו להם את כישורי החיים הנדרשים כדי להפוך לאזרחים מועילים ותורמים. נשאלת השאלה – מדוע הם רוצים למנוע מההורים החרדים את הבחירה שאנו רוצים להעניק לעצמנו, לבחור את המינון ואת האופי של לימודי הליבה? הבחירה של ההורים החרדים היא שונה מהבחירה של ההורים החילונים, כמובן. בגלל ×–×” קוראים לה 'בחירה'.

כתבתי בעבר על הבעייתיות שבקביעת תוכני לימוד בצורה מרוכזת. כאן הבעייה יותר מובהקת, ×›×™ השאלה אינה האם מערכת החינוך החרדית מעבירה תכנים שמקובלים עלינו, אלא על האופי של הלימודים ועל המינון של הלימודים הפרקטיים. גם המודרניסטים, שסבורים ששאלות של אבולוציה מול בריאתנות, למשל, הן שאלות עובדתיות, בהן אפשר להכריע באופן ברור וחד משמעי, יסכימו שבמקרה ×”×–×” מדובר בשאלה שהיא שאלה ערכית בצורה מובהקת. במיוחד במקרה ×”×–×”, נכון ×™×”×™×” לאמץ עמדה רב-תרבותית שתאמר – אני מעוניין להעניק לכל קהילה בישראל את הזכות לבחור את המינונים של הלימודים הפרקטיים שינתנו לילדים. ×”×”×›× ×” לחיים היא אחריותם של הורים, וכך גם השאלה כמה 'מוכן לחיים' ילד צריך לצאת ממערכת החינוך.