??????? ?? ???

עורכת דין מרושעת. מקור תמונה: פליקר

קפה דה מארקר נפלו באותו פח שתפוז נפלו בו בעבר, ופרסמו תקנון שימוש דרקוני, שמאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם בתוכן שגולשים מפרסמים ברשת החברתית.

אני לא חושב שהתקנונים האלו נובעים ממזימות זדוניות של עורכי הקפה עכשיו, או של מנהלי תפוז בעבר, להשתלט על התוכן של הגולשים ולעשות ממנו הון תועפות בלי לתת קרדיט. להערכתי הן נובעות מסיבה הרבה יותר פרוזאית – ההרגלים הקלוקלים של עורכי הדין שכתבו את תקנוני השימוש האלה.

אני לא זוכר מי אמר פעם (אבל אפשר להניח שזה יורם ליכטנשטיין, אפי פוקס או יהונתן קלינגר) שאף אחד לא קורא את הסכמי השימוש האלו חוץ מעורך הדין שכותב אותם. כשעורך הדין – שמייצג, כמובן, את בעלי האתר – מנסח את הסכם השימוש, הוא צריך למצוא את הנוסחה שתעניק כמה שיותר חופש למעסיקים שלו, ומצד שני – שלא תגרום ללקוחות פוטנציאליים לברוח, קרי – שלא תכיל תנאים דרקוניים מדי. רוב בעלי החברות, אני מאמין, לא טרחו לשבת עם עורך הדין ולהבין מה אומר הסכם השימוש. הם התקשרו לעו"ד רק כשרצו לברר אם הם יכולים לעשות X . למה לעורך הדין להסתבך? כדאי פשוט לדאוג שכמה שיותר Xים אפשריים יהיו כלולים בפנים, גם אם הסיכוי שיממומשו הוא אפסי. מה יש להפסיד?

בעידן שטרם התוכן מבוסס הגולשים בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ×–×” ×”×™×” קל. כל שהיה צריך לדאוג ×–×” שלא יהיו תנאים שהם מזעזעים בצורה שתהיה ברורה לכל אחד בקריאה מרפרפת, ושלא יהיו דברים איומים עד כדי כך שיתפרסמו בכלי התקשורת. בכל מקרה אחר, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שכמה עורכי דין יחליטו לא לרכוש את השירות בגלל תנאי השימוש – לא הפסד לקוחות יוצא דופן.

לצערם של עורכי הדין האלו, הרישות החברתי באינטרנט(:"קרי, כל דבר שיש לו מאפיינים של רשת חברתית, לפחות חלקית, גם אם הוא לא מוגדר כרשת חברתית":) הפך את החיים לקשים הרבה יותר. בסיטואציה הזו, מספיק איזה חתול תעלול נודניק אחד, שקורא ומבין את תנאי השימוש, כדי ליצור תנועת מחאה של מאות, שתדרוש לשנות סעיפים פוגעניים בהסכמי שימוש. הקלות של התקשורת בפלטפורמות כאלו גורמת לכך שמספיק שאחד יגלה את הבעייתיות שבתנאי השימוש, ויוכל להעמיד את כל המשתמשים על הרגליים האחוריות, וההנהלה תהיה חייבת ליישר קו ולהעלים – או לעדן – את הסעיפים הבעייתיים.

עבודתם של עורכי הדין הפכה (או למצער, אמורה להפוך) קשה הרבה יותר בתנאים החדשים. הם יצטרכו ליצור הסכמי שימוש הוגנים, שיעניקו לאתר רק את הזכויות הנחוצות לו – ויאזנו אותן בזכויות למשתמשים. גם עבודתם של המנהלים תהיה קלה פחות – הם יצטרכו להתעסק בכל השטויות המשפטיות האלו, ולהגדיר לעורכי הדין שלהם אילו שימושים הם רוצים לעשות בתוכן, כדי שאלו יוכלו לתפור את הסכם השימוש בדיוק בהתאם לצרכים, כך שלא ישלול יותר מדי זכויות מהמשתמשים מחד, ולא יגביל יותר מדי את הבעלים מאידך. מי שירוויח הם כמובן המשתמשים, שקטן הסיכוי שכאשר הם יתעצבנו על שימוש שנעשה בתוכן שלהם, התשובה שתתקבל תהיה "×–×” בהתאם לסעיף קטן א3 בפרק ב' של תנאי השימוש".

החשיבות של הסיטואציה הזו היא בכך שהיא מאפשרת להחזיר להסכם השימוש את המשמעות המקורית של הסכם – מסמך שגובש בעקבות הסכמות בין הצדדים. אז אני מציע לכל מי שמפרסם תכנים באתר שלא תחת שליטתו המלאה (:"למעט בלוגלי. בלוגלי נחמדים, תעזבו אותם בשקט":) – לכו לבדוק. תעברו על הסעיפים בהסכם השימוש של הפלטפורמה שבה אתם מפרסמים, ותשאלו על כל סעיף – בשביל מה הוא נחוץ? אחרי שתגבשו רשימה של הסתייגויות, הגישו אותה להנהלה. והכי חשוב – תעדו את כל התהליך בבלוג שלכם. כך ההנהלה תדע שהתשובות שהיא נותנת לא מגיעות רק אליכם, אלא לכל משתמשי הפלטפורמה – ובמידה מסויימת, גם למשתמשים פוטנציאליים.

אויש. יצאה לי רשומה בסגנון "איזה אחלה זה ווב 2.0! Power to the people". עם הקוראים הסליחה. הרשומה הבאה תהיה פסימית כנדרש.