"האב המטפל" – תפיסות של אבהות בחקיקת הרווחה הישראלית בהקשר של עבודת הטיפול

נדב

(תקציר עבודת התיזה שלי. לקובץ המלא – [download#1] – זהירות, PDF של 120 עמוד)
עבודה זו עוסקת באופן שבו מובנים גברים כאבות במדינת הרווחה בישראל. היא מתמקדת באופן שבו מודלים תרבותיים מגדריים הכלולים בשיחים המעצבים את המדיניות החברתית מעצבים את המשמעות של גבריות כאבהות. באופן ספציפי יותר, עבודה שואלת מה הן המשמעויות המשתנות של אבהות ובאיזו מידה אבהות מקושרת לעבודת הטיפול, ומה הן ההשפעות של משמעויות משתנות אלו על תהליך החקיקה ועיצוב המדיניות החברתית.
לצורך כך בוחנת עבודה זו את הדיונים שסבבו את חוק עבודת נשים על תיקוניו השונים בין השנים 1952-2005. בניתוח הדיונים האלו התמקדתי בהופעה ובהיעדרות של הסימנים אבהות וטיפול, במשמעויות המקושרות לכל אחד מהסימנים האלו, וליחסים ביניהם ובין סימנים אחרים.
ההנחה העומדת מאחורי ניתוח זה היא כי בבואם לנהל משא ומתן על מדיניות חברתית, מחוקקים וקובעי מדיניות מונחים על ידי שיזור של סימנים הכלולים בשיחים הממסגרים את המדיניות החברתית. הנחה נוספת היא ששינוי המשמעות של סימנים, וכן של אופני השיזור ביניהם הוא פרי של מאבקים חברתיים סביב מדיניות חברתית ויעדיה של מדינת הרווחה. הסימנים הרלוונטיים במחקר זה הם ייצוגים של מה שנחשב כנשי וכגברי. מערכת היחסים בין הסימנים מארגנת את היחסים בין יחידים וקבוצות. יתרה מזו, מערכת יחסים זו מכוננת את הסובייקטים של המדיניות החברתית ומכתיבה אילו צרכים וכן אילו סוגים של אנשים ייחשבו כסובייקטים ראויים לתמיכה מדינתית.
בישראל חלה משנות השבעים של המאה העשרים עליה בהשתתפות נשים בכוח העבודה ועם זאת, שימור של חלוקת העבודה המסורתית במשק הבית. שימור חלוקת העבודה המגדרית במסגרת משק הבית נתפסת כאחד המחסומים העומדים בפני השוויון המגדרי בכלל, ושותפות שוויונית של נשים בשוק העבודה בפרט. חוקרי מדינת הרווחה הצביעו על שני תחומים, שבהם הופעלו תוכניות רווחה, כדי להקל על עול הטיפול ולאפשר לנשים להשתתף בשוק העבודה: ברוב התוכניות שהופעלו מסייעת המדינה בכך שהיא חולקת עם האישה את עבודת הטיפול. תחום אחר, אשר זוכה לתשומת לב בשנים האחרונות והוא מקיף פחות, הן תוכניות חברתיות המעודדות גברים לשותפות בטיפול, על מנת לאזן את החלוקה הבלתי שוויונית של עבודת הטיפול.
עבודה זו נשענת ואף מרחיבה את הביקורת המגדרית על מדינת הרווחה. אמנם ביקורת זו נשענה על הקטגוריה של מגדר, שהיא קטגוריה יחסותית, אולם היא התמקדה רק באופן שבו משפיעות תוכניות חברתיות על נשים. מחקר זה, בוחן, את האופן שבו מעצבת מדינת הרווחה בישראל גברים כאבות, וכן, האופן שבו היא מציבה אותם בתחום שהוא לכאורה זר להם, זירת הטיפול.
בעבודה זו אני גורס כי על מנת להבין את הכינון של גברים כאבות, חשוב להתייחס לאופן שבו מובנית עבודת הטיפול כזירה במהלך תהליך החקיקה וקביעת המדיניות החברתית. לשם כך, אני מציע פרמטרים שבאמצעותם ניתן להבין את האופן שבו נבנית עבודת הטיפול כזירה.
הניתוח הפרשני של הדיונים מראה כי בתקופה הראשונה של חקיקת חוק עבודת נשים – משנות ה-50 עד שנות ה-70 של המאה העשרים – הייתה התייחסות של המחוקקים לעבודת הטיפול מפורטת. המחוקקים הכירו בהבדלים בין צרכים שונים של מקבלי הטיפול, ובמגוון של סובייקטים פוטנציאליים היכולים לבצע מטלות טיפול. במקביל, תפסו המחוקקים את הטיפול בצורה חיובית-רומנטית. לקראת שנות ה-80 וביתר שאת שנות ה-90 ותחילת המילניום החדש, מוסט הדגש מעבודת הטיפול כזירה, אל עבר זירות אחרות, ובעיקר אל עבר העבודה השכירה. זירת הטיפול הופכת למופשטת, הצרכים של המטופלים נתפסו באופן חד מימדי והטיפול נתפס כמטלתה של אמו של המטופל ורק שלה. עבודת הטיפול נתפסה כשלילית או כנטל על האשה. עבודת הטיפול הפכה לנלווית לעבודה השכירה. במקביל, בראשית התקופה תפסו המחוקקים את הטיפול כזירה מרכזית שבה מתנהלות נשים תוך הכפפת כל יתר תפקידיהן לצרכים ולפעולות של זירה זו. בסופה של התקופה הנחקרת, ולאחר תהליך מתמשך של שינוי, זירת הטיפול פסקה מלהיות מוקד החקיקה, וכתוצאה גם זירה שבה המחוקק תופס את פעולותיהן וצרכיהן של נשים עובדות, והעבודה השכירה הופכת לזירה מרכזית. ברם, טיפול עדיין הוא סימן המגדיר מהי נשיות. צמצום הדיון בזירת הטיפול ובה בעת השיזור המובן מאליו בין נשיות לבין טיפול לא הותיר לטענתי מרחב לדיונים משמעותיים שתכליתם לפתח תוכניות חברתיות לשם שינוי חלוקת העבודה הלא שוויונית במשק הבית.
כינון גברים כאבות קשור לטענתי, קשר הדוק לאופן הבניית זירת הטיפול ולשינויים שחלו בהבניה זו. בשנות ה-50 נעדרים גברים כאבות כמעט לחלוטין מהדיונים שנסקרו, זאת מתוך הנחה מוצקה היא כי תפקידם כאבות מתמצה בהיותם מפרנסים. זוהי תקופת ה"אבות הנפקדים". אולם במהלך השנים, ובעיקר החל משנות ה-80 של המאה ה-20 מתחילים גברים להיות מזוהים כאבות באורח משמעותי יותר. זהו שלב ה"אבות האוטופיים." תהליך זה מגיע לשיאו עם חקיקת התיקון לחוק עבודת שנים, המאפשר לגברים לקחת חופשת לידה ולחלוק אותה עם בנות זוגן, זהו שלב "האבהות השוויונית לכאורה."
הניתוח של הדיונים השונים סביב חוק עבודת נשים מצביע על כך שצמצום ההתייחסות אל עבודת הטיפול כזירה לא אפשר להשלים את הכינון של גברים כאבות, וכתוצאה מכך, השגת שוויון מגדרי בשוק העבודה, וחלוקה שוויונית של נטל הטיפול במסגרת משק הבית לא הגיעו למיצוי.
מיצוי זה יתאפשר רק כאשר הטיפול האבהי ייתפס לא רק ככלי במאבקן של נשים לשוויון, אלא גם ובעיקר- כאינטרס גברי. על מנת לבנות אינטרס זה, על המחוקקים להתייחס לאבות כאל סובייקטים פעילים בזירת הטיפול. כדי להשיג זאת, נדרשות התייחסויות ספציפיות ומפורטות לאופיו המיוחד של טיפול גברי, לצרכים הספציפיים העולים מאופי זה, ולחסמים העומדים בפני גברים בבואם לטפל. רק חקיקה הרואה בגברים סובייקטים ממשיים וקונקרטיים, וכתוצאה מכך מתחשבת בסוגיות שלעיל, תוכל להביא בצורה אפקטיבית לשילובם של גברים בעבודת הטיפול.

15 Responses to “"האב המטפל" – תפיסות של אבהות בחקיקת הרווחה הישראלית בהקשר של עבודת הטיפול”

  1. דובי הגיב:

    יום אחד, כשיהיה לי זמן, אני מבטיח לקרוא את העבודה המלאה. נשמע מרתק ומחכים.

  2. נמרוד ברנע הגיב:

    בשעה טובה ומוצלחת, אני מצדיע לך מר פרץ

  3. […] של אבהות בחקיקת הרווחה עבודת תיזה של נדב פרץ העוסקת באופן שבו מובנים גברים כאבות במדינת הרווחה […]

  4. חנית הגיב:

    מרתק בהחלט, מודה שכרגע אין לי זמן ל-120 עמודים. אבל נראה כי כדאי וראוי לקרוא אותם בעתיד (סומן ונשמר).

    מזל טוב על הסיום, זה אומר שנראה אותך יותר פה ?
    אנחנו מתגעגעים.

  5. ירדן הגיב:

    מזל טוב.
    אגב, השינוי בעיצוב שעשית, שהנושאים מופיעים לפני התגובות, עלול לדעתי למנוע מאנשים להגיב. לדעתי עדיף למקם את זה אחרת איכשהו

  6. קוראת הגיב:

    הי נדב,
    נהניתי מאוד לקרוא את התזה שלך! תודהשהעלית אותה לכאן. אני כותבת עבודת דוקטורט בארצות הברית על נושא קרוב לנושא התזה שלך. רציתי להתייעץ איתך בשאלה קונספטואלית ותרגומית אבל לינק צור הקשר באתר לא עובד. אני ממש אשמח אם תיצור איתי קשר! תודה. הילה

  7. שיר-דמע הגיב:

    הלינק "צור קשר" עדיין אל עובד.

    בינתיים אני מנצלת את הפוסט הזה כדי ליצור קשר ולהפנות אותך למישהי שצריכה דחוף לקרוא את התזה שלך (אני, אני מודה, טרם קראתי) ולהפסיק להפלות לרעה אבות לעומת אימהות.
    המישהי הזו היא דווקא שלי יחימוביץ', שהפוסט (?) שלה בנושא טיפולה באפליית אימהות בקורס של רשות המיסים הצליח לקומם אותי בצורה יוצאת דופן, כי לא ראיתי שום הבדל לצורך אותו עניין בין אימהות לאבות.
    כתבתי על זה גם תגובה ארוכה ומפורטת, אבל בינתיים היא טרם התפרסמה (מחכה לאישור מנהלי האתר של שלי).
    הנה הקישור לפוסט המרתיח:
    http://shelly.org.il/node/2608
    .-= blog האחרון של שיר-דמע ..ùéøéí áî÷åí ôåñèéí =-.

    • נדב הגיב:

      נראה לי שלא ממש הבנתי על מה את מתקוממת שם.
      הרי יחימוביץ' לא מציעה שאמהות יקבלו פטור מקורסים בתנאי פנימייה, אלא שמתכונת הקורסים תשונה. זה נותן פתרון גם לאבות וגם לאמהות.
      וזה שהיא מתייחסת לקורסים בתנאי פנימייה בתור אפלייה של אמהות? מה לעשות, זו המציאות. הרוב המכריע של מי שמוותרים על קורסים בתנאי פנימייה בגלל מחוייבויות משפחתיות הן נשים. יחס שוויוני הוא לא לעצום עיניים מול ההבדלים החברתיים בין נשים לגברים, אלא להיפך – להכיר בקיומם של ההבדלים האלה ולפעול להיעלמותם.

      • דובי הגיב:

        מסכים עם התגובה שלך, אבל אני חייב לציין שמדיניות רשות המס מוזרה בלי קשר לאבות או אמהות – כל אדם מהפריפריה יתקשה לעמוד בתנאים הללו, על אחת כמה וכמה אדם עם משפחה (אפילו סתם גבר או אישה נשואים, בלי ילדים). כמה אנשים מבוגרים מסוגלים להתנתק מהכל לשלושה וחצי חודשים בתנאי פנימיה בשביל עבודה ברשות המסים? מילא היו עושים את זה במתכונת של תוכנית ריאליטי…
        .-= blog האחרון של דובי ..‫מעונן חלקית עד כבד‬ =-.

        • שיר-דמע הגיב:

          בתגובה שלי לפוססט של שלי שעדיין לא אושרה ע"י מנהלי האתר (ואני תוהה אם תאושר אי-פעם) כתבתי שקורסים כאלה קיימים גם בעוד מקומות. כל קורס צבאי נעשה כמובן בתנאי פנימיה, למשל זמן רב (ואני לא מדברת רק על הקורסים שעושים כשאתה בן 20 ולא יקרה כלום אם לא תחזור הביתה כי זה השירות הצבאי. אני מדברת גם על קורס מ"פים ומג"דים וקורסים אחרים לתפקידים בכירים. חלק מהקורסים האלה עושים מילואימניקים שצריכים להתנתק מהחיים שלהם לכמה חודשים. אבל היי, זה בסדר, כי אלה גברים, וכי זה הצבא). גם קורסי אבטחה מסוגים שונים נעשם בתנאי פנימיה. גם רוב קורסי ההכשרה של מוקדי שירות לקוחות למיניהם נעשים במרכז הארץ במשך שעות רבות ולא מאפשרים לאנשי הפריפריה להשתתף אלא אם יתנתקו מחייהם. אבל לרוב אלה קורסים שמיועדים לאנשים צעירים ולכן זה לא נורא.
          יש כל מיני עבודות בחיים שנורא מקשות על קיום חיי משפחה נורמליים. איש השירות הדיפלומטי נודד כל שנתיים למדינה אחרת בעולם; סוכן המוסד או השב"כ חי לפעמים בזהות בדויה וכמובן שאינו יכול לספר לאשתו איפה הוא מחר (וגם בעלי, מהנדס בתעשייה הבטחונית, לא תמיד יכול לספר לי לאיזו מדינה הוא נוסע עכשיו לשבוע). ואנשי קבע, כבר הזכרתי?
          לכל תפקיד החסרונות שלו. השאלה שנשאלת תמיד היא האם הדרישה מוצדקת או שיש ברירות אחרות.
          אישית אני לא יודעת אם זה אפשרי וכלכלי לחלק קורס של 60 איש לקורסים נפרדים במחוזות. אין ספק שהמתכונת של הקורס בעייתית. אבל כפי שציינת בעצמך, היא לא בעייתית ל*אימהות* דווקא. היא בעייתית לכולם. ולמי שיש לו ילדים (אמא או אבא) – יותר.
          .-= blog האחרון של שיר-דמע ..ùéøéí áî÷åí ôåñèéí =-.

          • נדב הגיב:

            כשאנחנו מסתכלים על הפרקטיקה, ובודקים הקידום של מי נפגע עקב אי-יציאה לקורסים בתנאי פנימייה, אנחנו רואים שאלו בעיקר אמהות.
            עכשיו עומדות בפנינו שתי אופציות:
            הראשונה היא להגיד 'גברים ונשים אחראיים באותה מידה על גידול ילדיהם, ולכן הם נפגעים באותה מידה'. התוצאה – אין מה להילחם נגד קורס של רשות המסים לפני שנלחמים נגד קורס מג"דים, כי זו אפלייה מגדרית.
            השנייה היא להבין שזה שאנחנו חותרים להעלמתם של ההבדלים בין גברים לנשים לא אומר שאנחנו יכולים להתנהג כאילו הההבדלים האלו כבר לא קיימים, ושיש כאן משחק עדין בין הכרה בהבדל לבין פעולה לשינויו. במקרה הזה, הייתי אומר שצריך, מצד אחד, לפעול קודם כל לבטל קורסים בתנאי פנימייה במקומות שבהן יש יותר אמהות – ולכן יותר בעייתיות – אבל מצד שני להקפיד שהפתרון שינתן יהיה נייטרלי-מגדרית ככל שניתן.

      • שיר-דמע הגיב:

        א. ברמה ההצהרתית יש לי בעיה עם זה. לא נוח לי עם הצהרה שאומרת שזה בסדר לגמרי שגבר ייעדר מביתו במשך שלושה חודשים, אבל אשה זה לא בסדר. מבחינתי זו אפליה כפולה: כלפי הגברים – שמהם מותר לדרוש להיעדר מהבית 3 חודשים; וכלפי הנשים – שחס וחלילה אוי ואבוי אם הן ייעדרו מהבית יומיים. נכון, לא צריך לעצום עיניים מול הבדלים, אבל הדרך לפעול להיעלמותם היא קודם כל לשנות את התודעה. שלי יחימוביץ' מנציחה את התודעה הקיימת של "אמהות=מטפלות" (גם אם יש להן קריירה), אבות – לא. השינוי צריך להתחיל בכל שנפרק את המשוואה הזו. לחזור עליה בקולי קולות לא יעזור.

        ב. לכאורה, אם מתכונת הקורסים תשונה כדרישת יחימוביץ', זה מיטיב גם עם אבות ולא רק עם אימהות. אבל כל עוד הרטוריקה היא הרטוריקה של שלי, למעשה זה לא המצב. שווה בנפשך: הקורס בן 60 משתתפים בירושלים יפורק ל-4 קורסים בני 15 משתתפים במחוזות: צפון, דרום, ירושלים, ות"א והמרכז. עכשיו נניח שבמחוז דרום נרשמו 20 איש לקורס, מתוכם 10 אמהות לילדים, שני אבות לילדים ועוד 8 נטולי ילדים. לפי הרטוריקה של שלי, ברור שצריך להכניס לקורס במחוז דרום את 10 האימהות, אבל אם 8 המשתתפים נטולי הילדים הקדימו ברישום את 2 האבות לילדים, ואין יותר מקום בקורס בדרום, לא יקרה כלום אם האבות יצטרכו לנדוד לקורס במחוז ת"א. אחרי הכל, הם אבות, הם לא צריכים להיות בבית לראות את הילדים שלהם ב-3 החודשים הקרובים.

        עכשיו אתה יותר מסכים איתי?
        .-= blog האחרון של שיר-דמע ..ùéøéí áî÷åí ôåñèéí =-.

        • נדב הגיב:

          כמו שאמרתי בתגובה השנייה, יש כאן משחק עדין בין הסתכלות על המציאות הנוכחית לבין הסתכלות על המציאות שאנחנו רוצים לראות. ליחימוביץ' יש נטייה להזניח את התפקיד של אבות – התייחסתי לזה גם כשדיברתי על חוק הגנת השכר – אבל בסך הכל, אני חושב שמדובר כאן בפעולה מאוד חיובית שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

740248 דפים נצפים, 226 היום
266378 ביקורים, 40 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏