הקרב על ספרי הלימוד

נדב

המפץ הגדולשוב אני נטפל ליהונתן קלינגר. זה רק כי אתה בחור טוב 🙂

הפעם, יהונתן כותב ליולי תמיר על כך שמצא בספר לימוד פיזיקה-לייט תיאוריות בריאתניות:

מאז אותו יום רביעי שבו נבראו השמש והירח והוכבים, הם סובבים כל אחד במסלולם שקבע להם הקב"ה.

וגם

 אבל השמש אינה נעה כגולם, אלא גם היא נשמעת להשגחתו של הבורא יתברך, ולמשל בימי יהושע בן נון היא נעצרה בשמים ככתוב "שמש בגבעון דום".

יהונתן מזדעזע מהעובדה שבספר לימוד שאושר על ידי משרד החינוך הישראלי מופיעות תיאוריות שמנוגדות לתיאוריות המקובלות כיום במחלקות לפיזיקה. ספרי הלימוד, לשיטתו, צריכים לייצג את האמת, והתיאוריות הללו זה הכי קרוב שנצליח להגיע לאמת.

חילוקי הדיעות שלי עם יהונתן אינם על האמת. כל הסיפור הזה עם המפץ הגדול ו-14 מיליארד שנה הוא נקודת המוצא שלי, ולצורך העניין גם נניח שכל הקוראים שותפים לה. השאלה היא לא שאלה עובדתית – כיצד נוצר היקום; השאלה היא שאלה של פילוסופיה של החינוך, ובסופה – שאלה בפוליטיקה של החינוך. אילו דיעות מותר להביע בספרי לימוד.

הדעה המודרניסטית (והפרה-מודרנית) המקובלת גורסת כי אין מקום לספקות ואין מקום לחילוקי דיעות. יש להחליט מהי האמת הנכונה, ואת האמת הזו להכניס לספרי לימוד באשר הם ספרי לימוד. על פניה, גישה זו מצטיירת כגישה נאורה ודיאלוגית, שבה יושבת מועצת חכמי החינוך וקובעת מהו אמת ולכן יכנס, ומהו שקר ולכן ישאר בחוץ. בפועל, כולנו יודעים שמערכת החינוך לא תהיה האתר שבו יוחלט מהי האמת – ספרי הלימוד ישקפו את מה שהקונצנזוס, או ההגמוניה בהיעדרו, תופסים כאמת. באסטרונומיה הגישה המדעית נמצאת בקונצנזוס – נלמד אותה. בהיסטוריה עדיין יש די כוח לציונים – נספר את הסיפור הציוני. במקרא הכוחות חלוקים בין מבקרי המקרא לפרשנים המסורתיים – באין ברירה, ניצור סינתזה של השניים. תפיסת הפוליטיקה של החינוך כאן היא תפיסה של קרב ושל מאבק כוחות, בו כל אחד נאבק על מה שהוא תופס כאמת – ומקווה שהוא יצליח להשליט את עמדתו על ספרי הלימוד.

לגישה זו יתרונות בולטים, שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור – בסופו של דבר, כולנו רוצים שמערכת החינוך תלמד את האמת ורק את האמת. את חסרונותיה קשה לראות עד שלא נמצאים בצד הנפגע של השיטה הזו. בכל קרב יש מנצחים ויש מפסידים, והפסד בקרב על ספרי הלימוד הוא הפסד צורב. מה יקרה כשמשולם נהרי יהיה שר החינוך[1]? ילדינו ילמדו שהשמש והירח נוצרו ביום הרביעי? במלחמה כמו במלחמה, אפשר לגמור גם בצד המפסיד.

הגישה שאני רוצה להציג כאן היא גישה פחות קרבית. היא איננה פוסט-מודרניסטית בהכרח, במובן זה שהיא איננה דורשת ויתור על תפיסת אמת אבסולוטית, אבל היא כן רב-תרבותית מכיוון שהיא גורסת שהגישה לסוגיות ציבוריות צריכה להתבסס על ההכרה בקיומן של מספר תרבויות באותה החברה, שכולן לגיטימיות. לפי גישה זו, אני אוותר על הטפת האמת לילדיהם של אחרים – לא בגלל שאני סבור שהטפת האמת היא פסולה או שאינה חשובה דיה, אלא משום שאינני רוצה שיטיפו אמת שאינה מקובלת עלי לילדי. למעשה, מדובר כאן על גישה של `זרמים בחינוך` – כל קבוצה תחנך את ילדיה בהתאם לתוכנית לימודים שהיא תבנה, ללא איזו `ליבה` משותפת – לפחות לא כזו הניתנת בכפייה (בחברה הרב-תרבותית האידיאלית, הקבוצות השונות יסכימו על בסיס משותף לכולן שיהווה ליבה).

העמדה הזו מעוררת שאלות רבות. הראשונה שבהן היא שאלת כישורי החיים – הרי אם יתנו לחרדים ללמד מה שהם רוצים, הם ילמדו רק תנ"ך וגמרא, ותלמידיהם לא ירכשו מיומנויות חיים – וכיצד נוכל להסכים לדבר כזה? זו הזדמנות נהדרת לתרגל את השרירים הרב תרבותיים שלנו – מותר לקהילה להחליט שהיא מעדיפה כישורים תורניים על פני כישורי שוק עבודה. נכון, זה אומר שיש להניח שאנחנו נצטרך לתמוך בבני הקהילה הזו בשיעור גבוה יותר מאשר בני קהילות אחרות. מצד שני, זה גם אומר (לפחות בישראל 2006) שהם דנים את עצמם לחיי סיגוף חומרי (אברך `משתכר` כ-1000 ש"ח בחודש) – ואם הם מוכנים לעשות את ההקרבה הזו, עלינו לכבד אותה. מאידך, לא יכפו על תוכנית הלימודים של ילדינו מני ספיחים שלא נרצה שיהיו בה, דוגמת קריאה לא-ביקורתית של המקרא או ורסיה אקסטרה-ציונית של ההיסטוריה על ארצות שוממות מיושב.

חשוב לציין בהקשר זה את ההבדל בין הנושא הזה לבין המקרה האחרון שבו כיכבו החרדים בתקשורת – בעוד במקרה זה אני מטיף לדו-קיום ולקבלת דיעותיו של האחר, למרות שאינני מסכים איתן לחלוטין, במקרה ההוא ברור לי שהיו צודקים ולא צודקים – מכיוון ששם דובר באי-קבלה מוחלטת של קהילה אחרת, דבר שלשיטתי לעולם לא יהיה לגיטימי. זה משליך גם על מערכת החינוך – מותר ללמד מה שרוצים על המפץ הגדול, אבל יש להיזהר בעת התייחסות לקבוצות אחרות.

[1] שר החינוך איננו הגורם היחיד המשפיע על תוכניות הלימודים, ואינו יכול לקבוע אותן בניגוד להלכי הרוח הכלליים בחברה. אבל נא לזרום עם הדוגמא…

22 Responses to “הקרב על ספרי הלימוד”

  1. nachum הגיב:

    tamir
    the problem start with the fact that tamir is the education minister.tamir maybe has 5 precent to her side so most of the others do all what they can to hold thier opinions.you didnt write how many pepole study with this book.

  2. מיה אחת2 הגיב:

    כן ולא.
    הבעיה במבנה שאתה מציג היא היותו (לצורך העניין), הגון, מוסרי ולגיטימי רק בתוך מערך מוגבל של נסיבות. תאר לעצמך, למשל, שציבור מסוים בארץ יחזיק בדעה כי נשים מקומן בבית (ולא על ספסל הלימודים)?

  3. felagund הגיב:

    זה לא אני, זה הוא
    אני בכלל לא מכיר את הספר, צריך לחכות למידע הזה מיהונתן.

  4. יהונתן הגיב:

    ככל שידוע לי
    מדובר לפחות בשכבה אחת בבית ספר אחד ברמת השרון. אני לא יודע עוד כמה לומדים, אבל אתה מוזמן להתקשר ל"מכון" המדובר ולנסות לשאול.

  5. felagund הגיב:

    התייחסתי לזה
    מי שמחנך את ילדיו לדיכוי נשים, או לדיכוי של כל קבוצה חברתית או יחיד, עובר אוטומטית לקטגוריה של מתנגדי מצעד הגאווה – הקטגוריה של מי שלא מקבל עליו את הרב תרבותיות, ולכן אי אפשר לקבל אותו.

  6. nachum הגיב:

    consensus
    i am sure you know that many smart pepole dont agree withe the sceince in this point.and again if you put extrim at the to of the pyramid many dont like it.

  7. felagund הגיב:

    אתה רק מסיט את השאלה לנקודה אחרת
    גם כשאתה אומר `מכשהתחלת לדון במדעי הטבע, אנא עשה את הדבר הנכון והשכל את התלמידים` אתה מוכן לקבל רק את הדרך שלך להשכלת תלמידים, ופוסל אפריורית דרכים של אחרים.

  8. felagund הגיב:

    מצטער, לא הבנתי
    קצת קשה לי עם העברית-אנגלית שלך לפעמים – תשיג כבר מקלדת עברית

  9. מיה אחת2 הגיב:

    אתה עושה לעצמך חיים קלים
    הרי איפה עובר הגבול בין מוסר יחסי למוסר אבסולוטי (ובמילים אחרות, הרצון שלנו להיות רב-תרבותיים ומתחשבים, ומצד שני, מה שאנחנו תופסים כחובתנו המוסרית להחיל ערכים שהם, בסופו של דבר, ערכים פרטיים שלנו)? אותה "רב תרבותיות" שאתה מדבר עליה היא פרדוקסלית מבחינה ערכית. אין מקום (לפחות לא מקום פילוסופי) שבו ניתן גם לקבל את האחר בצורה מלאה, וגם לאכוף עליו לקבל עליו את הערכים הנכונים בעיניך (שהרי, בעיני הדתיים נכון ואף ראוי לאסור על הומוסקסואלים להפגין בבירת ישראל, שלא לומר, לשלול מהם זכויות אזרח בסיסיות). לכן היצמדות לקונצנזוס, או לכל הפחות, הכרה בכך שאין לו תחליף, היא מחויבת המציאות.

  10. felagund הגיב:

    לא חיים קלים, קצרנות
    לא התייחסתי כאן לעניין של מוסר פוסט-מודרני, דבר שנשמע סתירתי אבל הוא לא. זו תיאוריה שלמה, שתצריך (לפחות) פוסט נפרד. אבל לא דיברתי על `לקבל את האחר בצורה מלאה` וגם לא הגעתי לרמה הפילוסופית – אני עדיין ברב-תרבותיות, עוד לא הגעתי לפוסט-מודרניות. כרגע אני מציע נוסחא פוליטית שתאפשר חיים בחברה שמכירה בריבוי תרבויות ונותנת כבוד לכל אחת מהן, וכאן אני מציב את הגבול בין פיזיקה תיאולוגית לבין הומופוביה לא מטעמים פילוסופיים אלא מטעמים פרקטיים – קבלת האחר היא תנאי מינימום כדי לקיים חברה כזו.

  11. מיה אחת2 הגיב:

    חיכיתי לראות מה תאמר
    על מוסר פוסט-מודרני והדברים אכן חידדו את הדיון (כפי שחשדתי). מה שמשאיר בעיקר את ההשלכות הפראקטיות של הבחירה ברב-תרבותיות (והן קיימות, לצערי, למרות שכנראה לא רלוונטיות לפוסט).

  12. ליבליך הגיב:

    יש הבדל בין דעות לידע
    כשמלמדים תחומי ידע, כמו פיזיקה או אסטרונומיה, צריכים להעניק לתלמידים את הידע שיש לנו בנושאים אלה – ידע שאינו מושלם וחף מטעויות, אבל די ברור מהו. במדע, לא צריך ללמד את מה שמתאים לאידיאולוגיה כלשהי, אלא את מה שיש הכי הרבה עדות ניסויית שתומכת בו.

  13. felagund הגיב:

    גלשת מידע לדעות
    העובדה שאתה בוחר ללמד דווקא את הידע שיש הכי הרבה עדות ניסויית לקיומו נובעת מדעתך, או מהאידאולוגיה שלך, שזו הדרך הטובה ביותר לתקף ידע. אחרים יאמרו שיש דרכים טובות יותר – גם אם מעולם לא נצפתה שמש עומדת מעל גבעון, עצם העובדה שאירוע כזה מתואר בתנ"ך נותנת לו יתר תוקף.

  14. ליבליך הגיב:

    זו לא דעה או אידיאולוגיה
    בתחומים מדעיים, זוהי הדרך המקובלת לתקף ידע. הוראה שמתעלמת מן השיטה המקובלת ביותר בתחום בו היא עוסקת אינה הוראה.

  15. felagund הגיב:

    אז מה אם זה מקובל?
    הוראה שמתעלמת מהשיטה המקובלת ביותר אינה הוראה? האם קופרניקוס, שהתעלם במופגן מהשיטה המקובלת ביותר בתחום לתיקוף ידע בזמנו, לא עסק בהוראה?

  16. […] כתבתי בעבר על הבעייתיות שבקביעת תוכני לימוד בצורה מרוכזת. כאן הבעייה יותר מובהקת, כי השאלה אינה האם מערכת החינוך החרדית מעבירה תכנים שמקובלים עלינו, אלא על האופי של הלימודים ועל המינון של הלימודים הפרקטיים. גם המודרניסטים, שסבורים ששאלות של אבולוציה מול בריאתנות, למשל, הן שאלות עובדתיות, בהן אפשר להכריע באופן ברור וחד משמעי, יסכימו שבמקרה הזה מדובר בשאלה שהיא שאלה ערכית בצורה מובהקת. במיוחד במקרה הזה, נכון יהיה לאמץ עמדה רב-תרבותית שתאמר – אני מעוניין להעניק לכל קהילה בישראל את הזכות לבחור את המינונים של הלימודים הפרקטיים שינתנו לילדים. ההכנה לחיים היא אחריותם של הורים, וכך גם השאלה כמה 'מוכן לחיים' ילד צריך לצאת ממערכת החינוך. תגיות:חרדים , יולי תמיר , מערכת החינוך , תכנית ליבה חרדים, יולי תמיר, מערכת החינוך, תכנית ליבה […]

  17. […] שלוש וחצי שנים דיברתי על ההבדל בין גישה מלחמתית להבדלים תרבותיים, לבין הגישה הרב […]

  18. שיר-דמע הגיב:

    אני בטוחה שכבר קראתי את הפוסט הזה בעבר, אבל עכשיו גם יוצא לי להגיב, אחרי שהפנית אליו.
    אז כמה הערות לסדר היום:
    1. לפני כמה ימים קראתי ראיון מעניין עם פרופ' אבי רביצקי שבו התייחס, כאיש ציבור דתי, לנושא של הומוסקסואליות, והומוסקסואליות דתית בפרט. מה שהוא אמר, בתמצית, זה כך: העמדה שלי היא לא פלורליסטית, היא סובלנית. להיות פלורליסט זה אומר לאהוב את השונות ואת השונה. להיות סובלן זה לקבל אותו כמו שהואשהוא גם בלי לאהוב, להעדיף שהוא יהיה אחרת אבל לא להפלות אותו לרעה בגלל שונותו. אני מוצאת שאני די מתחברת לגישה הזו.
    2. בהמשך לכך, נראה שמה שאתה מציע זה סוג של פלורליזם לא בגלל שהשונות בפני עצמה זה טוב ונהדר, אלא מעין פלורליזם תועלתני – כדאי לנו ללכת לקראת האחר כרגע, כי יום אחד גם אנחנו עלולים להיות בצד השני, להיות החלשים. יש בזה משהו מאוד רולסיאני (למרות שנדמה לי שהוא לא נחשב לתועלתן דווקא) – מאחורי מסך הבערות אנחנו רוצים לחיות בחברה שתקבל את עמדותינו בין אם הן מקובלות על הרוב ובין אם לא.
    3. הקושי או החסרון בעמדה הזו, הוא שאם מישהו לא כל כך מקבל את כללי המשחק הללו, הוא יכול להסכים לשחק כל עוד הוא חלש, אבל ברגע שהוא יתחזק הוא יעיף את הכללים לעזאזל, וכל אלה שהיו פלורליסטים-תועלתניים לא ממש ירוויחו מזה שום דבר. בהחלט יכול להיות שכדע להבטיח שברגע האמת כולם יהיו פלורליסטים באמת, צריך לעשות משהו דראסטי לגבי אלה שלא באמת מקבלים את כללי המשחק.
    4. ואחרון, חזרנו לדיון החביב על הזכות של החרדים לבחור לחיות בעוני: זה נורא יפה לדרוש מאיתנו לכבד את הזכות של החרדים לבחור לחיות בעוני כי הם בוחרים לא ללמד את עצמם כישורי חיים שחיוניים כדי להתפרנס במאה ה-21, אבל למה אנחנו צריכים גם לתמוך בהם (או ליתר דיוק בילדיהם) כלכלית בעניין הזה, ולמה זה לא נותן לנו איזשהי מילה על איך הם יגדלו את הילדים (אולי שלא יגדלו גם אותם לחיות בעוני על חשבון הקופה הציבורית)?

  19. נדב הגיב:

    1. דווקא בהקשר ההומוסקסואלי, יש ביקורת רבה על הקונספט של 'סובלנות'. התוצאה של 'סובלנות' כזו היא בדרך כלל לא שוויון אלא כמעט-שוויון. כמובן שזה עדיף מהומופוביה – סובלנים לא מרביצים למי שהולך יד ביד עם גבר ברחוב – אבל זה גם לא פלורליזם אמיתי, כי סובלנים לא מצביעים למועמד הומו בבחירות, ובדרך כלל גם יעדיפו לא לעבוד עם אחד כזה.

    2. בהמשך לזה – אני מסכים מאוד עם ההגדרה של 'פלורליזם תועלתני'. אני, אישית, מאמין ברב תרבותיות מסיבות עקרוניות – אבל אני חושב שגם מי שלא חולק איתי את העמדה הזו יכול לאמץ את הפלורליזם מהסיבות האלה.

    3. נראה לי שאת מייחסת ציניות רבה מדי להמון. את צודקת שיחידים – ובמיוחד מנהיגים – יכולים לעשות תוכניות ציניות כאלו של 'נשתמש בזה עד שנהיה חזקים'. אבל בפועל, כשהם יהיו חזקים התפיסות האלו יהיו מוטמעות מאוד בתוך הציבור שלהם, ויהיה להם קשה לגייס אותו למאבק.
    זה כמובן תלוי באופן שבו מעצבים את הרב תרבותיות הזו, ועד כמה העיצוב המבני שלה מביא להטמעה. למשל, אם מדברים על תוכנית ליבה, לטעמי ראוי לעשות תכנית ליבה שתדבר על קבלת השונה – ולא על אנגלית ומתמטיקה דווקא.

    4. ראשית, כמו שאת יודעת, אני לא חושב שהיעדר לימודי אנגלית ומתמטיקה הם הסיבה היחידה – או העיקרית – לעוני החרדי.
    שנית, אני אפנה אותך לפוסט שלישי, שבו אני שואל האם הקריטריון היחיד ללימודים הוא המידה שבה הם מכינים אותנו לשוק העבודה.
    על אותו משקל – האם היית מוכנה להחתים את כל מי שהולך ללימודי ספרות על טופס שבו הוא מוותר על קצבאות, כי בחר במקצוע שהוא יודע שהוא נמוך הכנסה?

  20. שיר-דמע הגיב:

    1. כן, יש בעיה מסוימת עם סובלנות כזו. מצד שני, גם אתה כנראה לא תצביע למועמד חרדי לאיזה-תפקיד-שלא-יהיה (אלא אם מדובר בתפקיד מקצועי לחלוטין שבו יש רלוונטיות אך ורק לכישורים מקצועיים – ואז זה כנראה לא תפקיד שנבחרים אליו בדרך של הצבעה), האם אתה מרגיש שזה פוגע בפלורליזם שלך? ייאמר לזכותו של רביצקי, באותו ראיון, שהוא אמר שהוא מתנגד להוצאתם של הומוסקסואלים דתיים מחוץ לבתי הכנסת, כלומר אין לו בעיה להתפלל איתם. זה די יפה במדרג של הסובלנות, גם בלי לאהוב. אבל אכן, לא כולם מסוגלים לגדלות שלו (ואני אומרת את זה בלי ציניות, הוא באמת איש גדול). מצד שני, פלורליזם אמיתי קשה מאוד להשיג.

    3. אם באמת תצליח להכניס ל"לימודי הליבה" תוכנית על קבלת השונה – אז מה שאמרת יהיה נכון (שיהיה קשה לעשות ניצול ציני של הפלורליזם, כי תהיה הטמעה מספקת של הנורמות הפלורליסטיות). מצד שני, בפועל אני לא רואה איך אתה מצליח לעשות את זה (להכניס תכנים של קבלת השונה לתכנית הליבה! ראית מה עשו עם הספר של הצהרת זכויות האדם בביה"ס ההוא במודיעין, נדמה לי). יותר מזה: יש אוכלוסיות מסוימות שלדבר איתן על קבלת השונה זה ממש לערער את תפיסת עולמן מהיסוד. לצורך העניין, מי שמאמין שליהודים יש עליונות גנטית על פני עמים אחרים (זה רבי יהודה הלוי אמר, לא אני), ושבין כל היהודים יש ערבות הדדית בנוגע לקיום מצוות (כך שאם אני ואתה לא מקיימים מצוות, זו בעיה בשביל יהודים אחרים) – כדי להטמיע אצלו את קבלת השונה, אתה צריך לעשות מהפכה שלמה בתפיסת העולם, ואת זה הרי לא רצית לעשות, נכון? רק להתערב בפינה הקטנה הזו של קבלת השונה…
    בקיצור, מה שאני אומרת זה שפלורליזם היא תפיסה שמתקשה להחזיק את עצמה מול מי שלא מקבל אותה, ובסופו של דבר היא מתקשה להחזיק את עצמה בכלל.

    4. לגבי העוני החרדי – ברור שזה לא רק היעדר לימודי מתמטיקה ואנגלית. זו גם הבחירה לעסוק כמה שנים רק בלימוד תורה (בלי להתפרנס כלל), והבחירה להביא מספר גדול של ילדים שצריך הכנסה לא מבוטלת כדי לפרנס אותם, והקושי למצוא מקום עבודה כשיש דרישות מיוחדות (כמו הפרדה בין גברים ונשים) ועוד. השאלה כמה מהגורמים האלה אנחנו כחברה צריכים לסבול (כלומר, לאפשר). אני אקרא את הפוסט שהפנית אליו עוד מעט (ארוחת הצהריים מחכה קודם), אם כי בטח כבר קראתי אותו, בכל מקרה כרגע יש לי הערה אחת לעניין הזה: אני יודעת שאתה לא קורא אצלי, אבל בתגובות לפוסט האחרון שלי (שעסק, כמה לא מפתיע, בנושא הבאת ילדים לעולם) הנושא הזה בדיוק עלה: אחת המגיבות הקבועות, שהיא בעלת השכלה אקדמית באיזה תחום מועט פרנסה כמו תקשורת או משהו אחר מהגזרה הזו, ועבדה עד לאחרונה בשירות לקוחות או משהו דומה (למרות שהיא בת 31), כתבה לי שלצערה בגלל הבחירה המקצועית שלה ושל בן זוגה (שהיא בחירה דומה) הם לא יוכלו להרשות לעצמם להביא לעולם יותר מאשר ילד אחד ככל הנראה. מקסימום שניים. מצער אותי קצת שהיא צריכה לעשות את הבחירה הזו (וגם כתבתי לה כמה דברים בנוגע לזה – שהיא יכולה אולי להביא יותר תוך התפשרות על מיני פרמטרים כמו רמת החיים ומקום המגורים וכו') – אבל אני כן חושבת שזה (כלומר, הבחירה הזו) צריך להיות חלק מהחיים, ויותר מצער אותי שיש אנשים שבכלל לא עושים את הבחירה הזו ולא דופקים שום חשבון בעניין.
    [אפשר יהיה לעשות כאן יופי של דיון אד-הומינם מה יש לי נגד אנשים שמביאים הרבה ילדים לעולם, אני מקווה שזה לא יגיע לזה]

  21. נדב הגיב:

    1. מסכים. ברור שעדיף סובלנות על היעדרה.

    3. זו תפיסה מאוד מהותנית, שלא לומר פשטנית, של היהדות.
    היהדות – כמו כל דת, ואולי יותר מרובן, היא דת מאוד מגוונת. אפשר למצוא בה כמה משמעויות שרוצים, ואנשים שמקדמים את המשמעויות האלה.
    יוסי גורביץ (וגם רכלבסקי, אגב) אוהבים למצוא את ההיבט של היהדות שהוא קסנופובי, שונא ומזיק. יש עוד הרבה פנים ליהדות, שחלקן מאוד מקבלות אדם ומאוד שוויוניות.
    קחי למשל את היחס להומוסקסואליות. יש כאלה שרואים בה את 'מעשה סדום' המקורי, וחטא כל כך עמוק שאין ממנו תקנה. יש כאלה שרואים בה חטא אמנם, אבל לא גרוע יותר מחילול שבת. ויש כאלה שרואים בה משהו שצריך לקבל אותו, למרות שהוא חטא – כי אין בו אלמנט של בחירה (אפשר לראות את מגוון הדעות באתר חברותא). אז נכון, הדעה האחרונה היא נחלתם של יחידים, אבל התמונה שאוהבים לצייר לנו הוא שכל הדתיים מחזיקים בדעה הראשונה – וזה ממש לא המצב.
    אז נכון, אימוץ של הגישה הפרגמטית הוא לא פשוט. בטח שלא לחרדים, אבל גם לא לחילונים. זה דורש עבודה. אבל זה רחוק מלהיות בלתי אפשרי.

    4. תני לי לנסח לך מחדש את הקשר בין המגיבה לבין החרדים (ואם תרצי, גם את יכולה להיכנס כאן): הבחירה כמה ילדים לעשות היא בחירה מהותית כל כך בחייו של אדם, שאנחנו צריכים ליצור מצב שבו גם לאנשים מעוטי-הכנסה תהיה יכולת להקים בכבוד משפחה בגודל שהם רוצים.
    ואני מדבר כאן ,כמו שאת יכולה לנחש, על לתת שירותים מרכזיים שקשורים לאיכות החיים של ילדים – חינוך, בריאות, ואולי גם העשרה ודיור – דרך המדינה, ולא דרך השוק.
    (אני יכול להבטיח לך שכל נסיון דיון אד-הומינמי כזה יעקר מן השורש בלא רחם)

  22. שיר-דמע הגיב:

    3. אני הראשונה להסכים איתך בעניין הזה של היהדות כדת מאוד מגוונת (בוגרת מחשבת ישראל, להזכירך). אבל הנקודה היא שהחרדים הם שלא מסכימים איתך. בעיניהם היהדות היא דת לא מגוונת ולא פלורליסטית. התפיסות האחרות שאתה מציג – זה לא היהדות מבחינתם, אלא עיוות שלה. ואם אתה רוצה ללמד אותם שהיהדות היא משהו אחר מאיך שהם תופסים אותה, שהיא סובלנית ומגוונת ופלורליסטית, ולכן גם הם צריכים כאלה – אתה בעצם רוצה שהם כבר לא יהיו מה שהם – חרדים, בעל יחס שמרני ליהדות ובכלל. ואז אתה כבר לא ממש פלורליסט כי אתה לא באמת מסוגל לקבל אותם כמו שהם, כי אתה לא באמת מוכן לקבל את השונות שלהם עד הסוף. אתה רוצה לחנך אותם מחדש לפי היהדות כפי שאתה מבין אותה, ולא מוכן לקבל את היהדות כפי שהם מבינים אותה. וזה, בעיניי, "הכשל הפלורליסטי".

    4. העמדה שלך ברורה. אני לא בטוחה שאני מקבלת אותה. שתי נקודות למחשבה:
    א. האם נכון לאמץ את הגישה שהבחירה כמה ילדים לעשות היא בחירה מהותית כל כך בחייו של אדם, שאנחנו צריכים ליצור מצב שבו גם לאנשים מעוטי הכנסה תהיה יכולת להקים משפחה בכבוד בגודל שהם רוצים? אני מודה שאני מתחברת לשאלה הזו קצת מנקודת המבט של הביקורת הפמיניסטית (ולעיתים גם השמאלנית) הרדיקלית מאוד – אולי בכלל צריך קצת להפחית מהקדושה שיש להבאת ילדים בתפיסה שלנו? הרי זה לא כך בכל מקום בעולם. זה משהו מאוד ישראלי (ויהודי). המרכזיות הזו של הילדים בחיים. מן הסתם זה נובע גם מ"פרו ורבו", וגם מהצורך לגייס כל רחם יהודי (ואף הודי!) למלחמה הדמוגרפית (ולמלחמה בכלל), ומאבק על קיומו והמשכיותו של העם היהודי. אבל אולי צריך לשים את כל הנושא של הבאת ילדים קצת בפרופורציות, ולהגיד שזה לא הדבר הכי קדוש בעולם שכל אחד חייב לעצמו כדי להגשים את עצמו, ולאפשר גם קצת תפיסה שלא יקרה כלום אם למישהו לא יהיו ילדים או יהיו פחות ילדים מ-X.
    ב. בהתחבר לנקודה הקודמת: כללי המשחק היום בישראל הם שזוג (או אשה) מאותגרי פוריות זכאים למימון של טיפולי פוריות ע"ח הקופה הציבורית עד 2 ילדים. המדינה מקציבה לזוג המתקשה 2 ילדים וזהו. 2 ילדים זה מספיק. אחרי זה, אם מישהו רוצה להגדיל את המשפחה אבל הטבע לא מאפשר לו, העלויות הן עשרות אלפי ש"ח למחזור טיפול (ביטוחי בריאות משלימים עשויים כמובן לעזור), כלומר – אם אתה עני, וגם אתרע מזלך להיתקל בבעיות פוריות, תיאלץ להסתפק במשפחה קטנה. האם גם זה משהו שהיית רוצה לשנות (כלומר – טיפולי פוריות ע"ח הקופה הציבורית גם למי שרוצה להביא את ילד מס' 10), מתוך בדיוק אותה תפיסה שמספר הילדים זה דבר כל כך מהותי בחייו של אדם, שאנחנו לא רוצים שהיכולת הכלכלית שלו (וכמובן – מחסומי הטבע) יגבילו אותו בעניין הזה?
    וראה שרשור מעניין בעניין הזה, ישראל לעומת מדינות אחרות והסוגייה בכלל (למה המדינה צריכה לממן למישהו אחר ילדים, והאם ילדים זה כל כך חשוב, החל מכאן:
    http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=996&MessageId=141032780)
    [שתי הבהרות לגבי כל העניין הזה:
    1. אני יודעת שאם מתחילים את הסיפור הזה, מהר מאוד מגיעים לשאלה למה בכלל המדינה צריכה לעודד עבודת הורים, להתעקש על אי-אפליה שלהם, לתת הטבות וכו'. אולי בכלל זה לא צריך לעניין אותה? אין ספק שזה מדרון חלקלק. אני שואלת את השאלות, אני לא אומרת שיש לי תשובות מה המקום הנכון לעצור בו, אני רק הראיתי שלגלוש במדרון אפשר גם לצד השני – ולממן טיפולי פוריות לילד מס' 10.
    2. למקרה שזה לא היה ברור, אני נהנית כרגע מהמימון הציבורי האמור. לילד מס' 1, כמובן, לא לילד מס' 10. זה היה הגילוי הנאות להיום]

    זה היה ארוך, קבל את התנצלותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877330 דפים נצפים, 35 היום
308872 ביקורים, 9 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏