ישראל מתייבשת: אידיאולוגיה של יבוש

נדב

זהו, התפרסם דו”ח המבקר. עכשיו כולם יודעים מי לא העביר כספים לשירותי הכבאות, מי לא דרש, מי לא ניצל את הכספים שכן-או-לא הועברו. עכשיו יש יעד ברור למלחמה – אנחנו יודעים מי אשם. קצת ביבי, קצת שטייניץ, הרבה ישי. אפשר למנות ועדת חקירה, להילחם על היישום, והכל יהיה בסדר.

האמנם?

בואו נניח, לרגע, שהמחאה אמנם תצליח, ודו”ח המבקר ייושם. שימו לב למילת המפתח בתיאור שלעיל – ‘העברה’. כלומר, לוקחים כסף ממקום אחד בתקציב המדינה, ומעבירים אותו למקום אחר.

ומאיפה אפשר לקחת כסף לשירותי הכבאות? אפשר להתחיל ממשרד הפנים, ולחתוך – נניח – במענקי האיזון. אבל כבר היום, הרשויות החלשות על סף גוויעה ואי-תשלום שכר לעובדים. אז אפשר לחפש בסעיפים תקציביים אחרים. איפה? בחינוך – שנפטר מורים ונגדיל את הצפיפות בכיתות? בבריאות – שנעביר עוד כמה חולים למסדרון? ברווחה – שבמקום 400 תיקים, פקידת הסעד תטפל ב-500?

האמת היא, שהמגזר הציבורי כולו סובל מייבוש מתמשך, שנמשך כבר 30 שנה. הייבוש הה הוא תוצאה של החלטה אידיאולוגית, ברורה ומוצהרת, שהתקבלה בראשית שנות ה-80.

עד שנת 1977, הגישה ששלטה בכלכלה הישראלית הייתה הגישה הקיינסיאנית. בקצרה ובהפשטה, העמדה של הגישה הזו היא שהמדינה צריכה להוציא כסף, והרבה – ככל שהמדינה תוציא יותר כסף, כך הכלכלה תצמח יותר.

מאז שנת 1977, שולטת בכיפה – גם באקדמיה וגם במסדרונות הממשל1 – הגישה הכלכלית הנאו-קלאסית. ואם נחזור לקיצור ולהפשטה, הגישה הזו אומרת בדיוק את ההיפך – ממשלה גדולה זה רע. צריך לצמצם את הממשלה כמה שיותר, כדי שלא תפריע לשוק לפעול את פעולתו הנפלאה.

לא זה המקום להיכנס לויכוח הכלכלי בין שתי הגישות. מה שצריך לשים על השולחן זה את העובדה שלבחירה שישראל עשתה בכלכלה נאו-קלאסית יש תופעת לוואי, שאין דרך להתחמק מהן. המשמעות של ‘צמצום מעורבות הממשלה במשק’ היא פחות כסף למורים, פחות כסף לרופאים, פחות כסף לעובדות סוציאליות וכן – גם פחות כסף לכבאים.

בואו נראה איך זה מתבטא במספרים. הגרף כאן מראה כמה כסף הוציאו כל זרועות השלטון בישראל על כל אחד מאזרחי המדינה. בגרף הזה אפשר לראות דבר ברור – עד שנות ה-70, הממשלה הוציאה על כל אחד מאיתנו יותר ויותר כסף. מאז אמצע שנות ה-70, הממשלה מוציאה על כל אחד מאיתנו פחות ופחות כסף מדי שנה.

הנתון הזה בולט עוד יותר אם זוכרים שישראל הופכת למדינה עשירה יותר ויותר בחלוף הזמן. את הזינוק האדיר בין 1950 ל-1975 לא ניתן להבין בלי ששמים לב לעובדה שישראל הפכה ממדינה חקלאית עמוסת עולים חדשים, למדינה מתועשת שצומחת בקצב מדהים – האזרחים הפכו ליותר עשירים, וכך גם המדינה.

נתון זה רק מדגיש את מה שאמרנו קודם – למרות שקצב הצמיחה ירד בצורה דרסטית מאז שנות ה-70, הוא עדיין חיובי. ולמרות שהמשאבים בחברה הישראלית הולכים וגדלים, הממשלה מנצלת פחות ופחות מהם. גם אם נתעלם מהשנים 1973-1975, שהיו שנים חריגות, נראה שמאז 1976-77, שנות השיא של ההוצאה, יש ירידה של 24% בהוצאה הציבורית לנפש.

image

כלומר, הממשלה היום מוציאה עליכם רק שלושה רבעים ממה שהוציאה לפני 35 שנה. קיצוץ כזה – אין לו ברירה אלא לפגוע בליבה של השירותים הכי מהותיים. זה אומר שיש פחות רופאים, פחות מורים ופחות כבאים.

וברגע שמתעלמים מהקיצוץ התקציבי העצום הזה, ומציגים את בעיית הכבאים כבעיה של ‘העברה’ מסעיף תקציבי אחד למשנהו – הבעיה לא תיפטר, היא לכל היותר תעבור מקום. במקום שירותי כבאות מוזנחים, תהיה לנו רפואה מוזנחת. ואז יבוא דו”ח המבקר שיראה שמאות אנשים מתים בגלל סטנדרטים רפואיים נמוכים, ויעבירו כסף מהחינוך לבריאות – עד לדו”ח המבקר שיראה שההישגים החינוכיים שברו עוד שיא שלילי.

פתרון אמיתי למצבם של הכבאים ימצא רק בחזרה לגישה כלכלית מרחיבה, שאיננה מרעיבה את המגזר הציבורי. זה אומר הגדלת הגרעון וכן, גם העלאת מסים – בדגש על מס חברות והעלאת הרף העליון של מס הכנסה.

1. למרות שהשינוי התחיל ב-1977, הוא לא מוגבל לממשלות הליכוד. אחד משני האדריכלים של ‘תוכנית הייצוב הכלכלית’ בשנת 1985 – הצעד המרכזי ביותר ביבוש המגזר הציבורי בישראל – הוא נשיא המדינה וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי לשעבר, שמעון פרס. הממשלה היחידה שחרגה מגישה זו – וגם היא, במידה מוגבלת ביותר – היא ממשלת רבין השנייה.

22 תגובות »

נדב ב12/12/2010 0:12 תחת חברה בישראל

22 Responses to “ישראל מתייבשת: אידיאולוגיה של יבוש”

  1. אילן הגיב:

    יש הרבה כסף אצל ברק. פלוגת טנקים אחתהייתה סוגרת את תקציב הכבאות להרבה זמן.

    • נדב הגיב:

      גובה תקציב הבטחון, כאחוז מהתמ"ג, ירד לבערך חצי במהלך התקופה שאנחנו מדברים עליה (1985-2010). כלומר, לא ההוצאה על בטחון יבשה את התקציבים החברתיים (וגם לא ההוצאה על התנחלויות, while we're at it)

      שאלת העדיפויות בתקציב היא שאלה חשובה, אבל קודם כל צריך להכיר בעובדה שיש בתקציב הזה מעט מאוד כסף, ושהסטת כספים מצד אחד לצד שני יכולה לעשות מעט מאוד.

  2. סמילי הגיב:

    אני מניח שאתה לא מדבר על הגדלת הגירעון ל-100% מהתוצר, על מאה אחוז מיסוי, או על העברת כל רכושם של העשירון העליון למשכורות המורים…. אז בכל זאת, איך תדע מתי די (ז"א, איך תדע מתי הגדלת מספיק את הגרעון, מתי המשכורות של המורים מספקות או מתי יש יותר מידי מיסוי)?

    • נדב הגיב:

      הפוסט הזה בכלל לא עוסק בשאלה 'מה ההוצאה הציבורית שנדרשת'.
      מה שהפוסט הזה אומר הוא, שכאשר אנחנו דנים בשאלה 'כלכלה נאו קלאסית מול כלכלה קיינסיאנית', אחד הדברים שאנחנו נוטים לשכוח בצד החסרונות של כלכלה נאו קלאסית היא שירותים ציבוריים מיובשים.
      כלומר, כשמצע הליכוד אומר לנו ש'בכלכלה גלובלית ובשוק תחרותי, יש צורך במשמעת תקציבית [ו]הפחתת מיסים' צריך להיות ברור שחלק מהמשמעות של האמירה הזו היא ייבוש שירותי הכבאות, בין השאר.

      • סמילי הגיב:

        התייחסתי למשפט "פתרון אמיתי למצבם של הכבאים ימצא רק בחזרה לגישה כלכלית מרחיבה, שאיננה מרעיבה את המגזר הציבורי", שנדמה לי שכן עוסק בשאלה מה ההוצאה הציבורית שנדרשת.

        ברור שמי שטוען בזכות "משמעת תקציבית" אומר שצריך לקצץ את הוצאות הממשלה, ומי שטוען בזכות "גישה כלכלית מרחיבה" טוען בזכות הגדלת המיסים ו/או הגרעון. ברור גם שאף אחד לא יכתוב את הצד השלילי בתוכנית שלו במצע באופן מפורש. זה נראה לי מובן מאליו.

        ובכל זאת זה אמנם נכון שניהול כלכלה יותר ליברלית גורר בטווח הקצר ייבוש של שירותי הכבאות, אבל לגבי הטווח הארוך יש על זה חילוקי דעות. לטענת תומכי הכלכלה הליברלית (טענה שיש בה הגיון וגם עדויות שהיא לא לגמרי מנותקת מהמציאות) הקטנת התקציב תביא להגדלת העוגה, שתביא להגדלת איכות החיים שתביא להגדלת התקציב (לא החלק היחסי אלא החלק המוחלט) שתביא שירותי כבאות עשירים יותר.

        • נדב הגיב:

          א. אם השאלה שלך היא 'מה צריך להיות גובה ההוצאה הציבורית', אני אסתפק בתשובה 'יותר מעכשיו'…

          ב. אין ספק שגם הסוציאל דמוקרטיים לא אוהבים לדבר יותר מדי על העלאות מסים. בזה אתה צודק – כל אחד אוהב לדבר על הצדדים החיוביים בשיטה שלו.
          אבל הפוסט הזה נכתב בעקבות הרבה שיחות שלי, אחרי השריפה, שבהן אנשים טענו שהבעיה היא בעיית סדרי עדיפויות – נתנו יותר מדי כסף לדברים אחרים (התנחלויות\ביטחון\ישיבות\שחיתות, מחק את המיותר לפי השתייכותך הפוליטית), ואני טענתי שהבעיה היא שהסך-הכל קטן בעשורים האחרונים.

          ג. הטענה הזו – שהצמיחה תביא לגידול בתוצר, שיתבטא בסופו של יום בגידול מוחלט בהיקף התקציב – היא בדיוק הסיבה שהבאתי את הגרף שלעיל בנתונים ריאליים, ולא כאחוז מהתמ"ג. הגרף של אחוז מהתמ"ג הוא מרשים עוד יותר, אבל חשוב לראות שגם כשאנחנו רואים כמה ממשלת ישראל משקיעה בכל תושב, במונחים ריאליים, יש ירידה משמעותית.

  3. עוד משהו, למדוד הוצאה ציבורית לנפש זה לא אומר הרבה. אפשר לשפוך מיליארדים לשווא די בקלות. תקציב משרד החינוך גדל מאוד בחמש עשרה השנה האחרונות, גם פר תלמיד. התוצאות, איך נאמר, לא משהו.

    • נדב הגיב:

      יש לך עובדות שיגבו את הטענה הזו?

      באופן כללי יותר, אין ספק שאפשר לעשות חינוך מחורבן עם הרבה כסף. ספק אם אפשר לעשות חינוך טוב עם מעט כסף.

      כלומר, הוצאה משמעותית על חינוך היא תנאי הכרחי לחינוך טוב; יתכן שהיא לא תנאי מספיק.

  4. מרים הגיב:

    הבעיה היא שממשלת ישראל לא התעמקה מאוד בכלכלה הקיינסינית או בכלכלה הניאו-קלאסית שתי אסכולות אקדמיות עם חסרונות ויתרונות. אבל הן רק לצרכים עיוניים. בניגוד לכלכלה הניאו-קלאסית אצלינו 25% מחברי הכנסת הם חברי ממשלה – תראה לי היכן זה נמצא בתיאוריה הניאו-קלאסית. אצלינו בידי 10% מהאוכלוסיה נמצא 90% מעושרה של המדינה – היכן זה בכלכלה הניאו קלאסית? כל הגופים הציבוריים: בתי-חולים, בתי-ספר, מתנס"ים, משטרה, שרותי כבאות וכו' מתבססים מצד אחד על עובדי קבלן (משמע משכורות ואחריות נמוכות) ומצד שני על מתנדבים – מוטיבציה גבוהה עם אחריות נמוכה – היכן זה נמצא ב"נפלאות השוק החופשי"?
    ובאשר לאלי ישי – הודעתו כי הוא אישית דאג שיעבירו מיליון ש"ח לכבאות היא התגלמות הציניות בתפארתה. למה מספיקים מיליון ש"ח? אפילו לא לכבאית מודרנית אחת!

  5. שאול הגיב:

    פוסט על הכיפאק. רק כמה דברים:
    1. לא קריטי לטענה של הפוסט, אבל זה מין דבר כזה שחוזר הרבה, והוא לא לגמרי ברור לי, אז קצת סדר. כלכלה קיינסיאנית לא תומכת בממשלה גדולה, ולא במעורבות של הממשלה במשק. כלכלה קיינסיאנית תומכת בממשלה אנטי מחזורית. היא לא טוענת שהשוק לא מקצה את מקורותיו נכון, או לא מביא לצמיחה, ולא שממשלה גדולה תביא לצמיחה גדולה יותר. אלא רק שהשוק החופשי לא בהכרח יוכל לצאת ממיתון בכוחות עצמו. תרומתו של קיינס הייתה בתשובותיו לשאלות של מחזור העסקים, לא לשאלות של צמיחה או מעורבות ממשלתית בהקצאת המקורות. אז די עם העניין הזה. הוא גם לא קריטי בשום צורה לטיעון.

    2. אחת הסיבות, ואפשר להתווכח על חשיבותה, שההוצאה הציבורית לנפש לא גדלה כבר שלושה עשורים, ואפילו קטנה קצת, היא שממשלת ישראל משלמת המון ריבית על חובות מהעבר. כשמדברים על לאן הלאה, צריך בהחלט לקחת את זה בחשבון. כשמוסיפים תשלומי ריבית לתמונה, היא נראית אחרת. אולי גם קצת פחות אידיאולוגית.

    3. אממ… הייתי מתמקד בשלושת העשורים האחרונים בפני עצמם, הם מציירים תמונה מספיק מעניינת. להשוות אותם לשנות השבעים על הוצאות ביטחון שלהן, שלא לדבר על השנים הראשונות מקום המדינה, זה קצת… אממ… צריך להיזהר.

    בכל מקרה – פוסט מעניין וחשוב. תודה.

    • נדב הגיב:

      1. יכול להיות שאני מפספס כאן משהו, אבל 'ממשלה גדולה' זה לא נגזרת של 'פעילות אנטי מחזורית' כשאנחנו במצב של מיתון – מצב שישראל נמצאת על סיפו לפחות מאז 1980?

      2. כדאי לבדוק גם את זה. זה עשוי לשנות קצת את התמונה, אבל קשה לי להאמין שהיא תתהפך (בגלל מה שאני יודע על נטל המס, למשל)

      3. אני לא מסכים. לא עשיתי את כל החישוב מחדש עבור צריכה אזרחית, אבל לקחתי רק (שנת השיא) 1978 לעומת 2007 – יש ירידה של כמעט 30% בהוצאה הריאלית על צריכה אזרחית ציבורית לנפש. כלומר, כשמתעלמים מהוצאות בטחון, השינוי דווקא הופך להיות משמעותי יותר.
      אני מסכים שהשנים 1973-1975 – השנים של הקפיצה המשמעותית במרכז הגרף – הן לא שנים מייצגות, בגלל ההוצאה של מלחמת יום כיפור. בגלל זה בחישוב האחוזים כאן למעלה, הסתכלתי על 76-78, כשנים שבהן לא הייתה הוצאה חריגה על ביטחון.

  6. שמוליק הגיב:

    הוצאה ציבורית זה התקציב, לא?

    מה שרואים זה קפיצה בהוצאה אחרי מבצע קדש, לקראת מלחמת ששת הימים (הכנת צהל לקראת המלחמה הזו היתה משהו ארוך טווח) ואחרי זה שנות האינפלציה העליזות עד סוף שנות השמונים.

    כלומר עליה בהוצאה לנפש היא פועל יוצא של תקופות מתיחות/מלחמה.

    אח"כ המצב די יציב.

    מה שהייתי רוצה לראות זה גרף שאומר גם כמה השכר הממוצע במשק לאורך השנים.
    אם זה מתואם, ובניכוי הקפיצות לצרכי התחמשות, אז לא צריכה להיות בעייה.

    יותר מזה – הוצאה לנפש זה גם תקציב לישיבות. הגרף לא מספר את כל הסיפור.
    אם מחר יזרקו עוד כמה מליארדים על ישיבות או כריית מנהרות לחיבור בין התנחלויות, תראה קפיצה בהוצאה לנפש. אז מה?

    השאלה היא לאן מופנית ההוצאה הזו.

  7. הדב הגיב:

    איך חושבה ההוצאה?
    (בחישוב זריז ל2009 יוצא לי יותר – כך שאולי אני לא מחשב נכון/כמוך)

  8. שאול הגיב:

    אגב, נדב, גם אני התקשתי לשחזר את המספרים לשנים 1995, ו 2000-2008. תוכל לתת את הלוחות של הלמ"ס שעליהם הסתמכת? אני עשיתי שימוש בנתוני האוכלוסיה ומדדי מחירים ממאגר הדרות של בנק ישראל, ומלוח 10.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2010. כולל תשלומי ריבית קיבלתי משהו שיותר קרוב ל 42,000 שח לשנה לנפש, וללא תשלומי ריבית זה יותר תנודתי, אבל עדיין לא באיזור של 30,000.
    (גם לא הבנתי את הרצון להגדיל את הגירעון. תוכל להרחיב על זה אולי בפוסט עתידי?)

    • נדב הגיב:

      השתמשתי במאגר הנתונים של הלמ"ס. לקחתי נתוני הוצאה ציבורית מהפרק על חשבונות לאומיים, נתוני אוכלוסיה מהפרק על דמוגרפיה, ונתוני הצמדה מהמחשבון של הלמ"ס. עשיתי עיבודים על הנתונים האלו (בעיקר הצמדות), כך שיכול להיות שנפלו טעויות בנתונים שלי פה ושם, אם כי אני לא מאמין שמשהו משמעותי.

  9. שאול הגיב:

    1. בכל מקרה, והייתי צריך לומר את זה קודם, הצורה של הגרף לא השתנתה בחישובים שלי, כך שהטיעון המרכזי עומד.

    2. שנות ה 70 המאוחרות… מתוך דוח טאוב:
    "למרות תנודות גדולות שחלו בחלקו בתוצר במשך כעשור לאחר המלחמה, הגיע התקציב ל 83- אחוזי תוצר ב 1977- ול 85- אחוזי תוצר ב 1985". לא בטוח שאפשר להחזיק רמה כזו של הוצאה ציבורית לאורך זמן.

    2. קיינס – אני לא חושב שכשמדברים על מיתון מדברים על שלושים שנה. וודאי שיש מצבים שבהן הרצון בממשלה גדולה יחפוף למדיניות קיינסיאנית. אבל זה עדיין לא אומר שקיינסיאני משמעו ממשלה רחבה. שוב – הויכוח העיקרי כיום, לפחות כפי שאני מבין אותו, הוא איך להקצות את המקורות שעומדים לרשותנו. האם באמצעות מנגנון המחירים או באמצעות הליך פוליטי, או כל שילוב של השניים בכמויות שונות.
    הויכוח על איך להתגבר על מחזורי העסקים הוא חשוב, אבל פחות חשוב מליבת הויכוח על מנגנון הקצאת המקורות. אין לכלכלה קיינסיאנית שום דבר להגיד על מה שלי למשל חשוב באמת, ומה שאולי השתנה באמצע שנות ה 80: על הגודל האופטימלי של המגזר הציבורי, על מידת החלוקה מחדש של העושר, על גודל מערכת החינוך או הבריאות, וכו'.
    קיינס בסך הכל לימד אותנו שכדי לצאת ממיתון הממשלה צריכה להרחיב את הוצאותיה ללא העלאת המס (כלומר באמצעות הלוואות) כדי להעלות את רמת הביקוש המצרפי. ברור שזה לא יכול להיות מתכון לטווח הארוך, כי בטווח הארוך צריך להחזיר הלוואות. אני די בטוח שאין כלכלנים, אפילו קיינסיאניים אדוקים, שיגידו שבישראל יש מחזור עסקים שלילי (או שישראל היא על סף מיתון) כבר 30 שנה, וזאת כתוצאה מביקוש מצרפי נמוך מדי.

    • נדב הגיב:

      2. כהרגלו, דן בן דוד משחק עם הנתונים. תסתכל על הגרף שם – הוא לקח את השנים הגרועות ביותר.
      ובכל מקרה, כשאתה מסתכל, למשל, על תשלומי ריבית (עמ' 53) – אתה רואה שסיפור תשלומי הריבית הוא סיפור של ראשית שנות ה-80, כלומר הסיפור של ההיפר-אינפלציה. עד כמה שאפשר לראות מהגרף שם, אין הבדל משמעותי בין שנות ה-70' לשנות ה-2000'.

      3. קשה לי לנקוב בשמות, גם בגלל מצבו של זכרוני וגם בגלל מצבה של האסכולה הקיינסיאנית בעולם בכלל ובישראל בפרט, אבל אני בהחלט זוכר כלכלנים שמדברים על זה שישראל נמצאת במחנק מתמשך, ושהצמיחה תחזור רק אם 'ישחררו את הרסן'.
      אם תרצה, זה לא עניין של 'סף מיתון', אלא של יצירת מחנק תקציבי מאולץ.
      כלכלן קיינסיאני כן יגיד שאם הממשלה בישראל מורידה את הביקוש המצרפי באופן אקטיבי (למשל, הגידול במסגרת התקציב נמוך מגידול האוכולסיה), זו מדיניות שמעכבת צמיחה. ולכן, כדי לחזור למסלול של צמיחה מהירה, צריך לפחות לאזן את המדיניות, אם לא לפצות על מה שנעשה (ושוב, אני מדבר על ניתוחים ששמעתי – אם כי קשה לי כרגע להפנות למקורות)

  10. שאול הגיב:

    קיינס מתהפך בקברו.

    מדאיג שכלכלנים דיברו כך. ואגב, אין צורך לדאוג לאסכולה הקיינסיאנית בעולם או בארץ. מצבם מעולה, תודה. יש, אחרי הרבה שנים שלא היתה, גם מחלוקות. אבל גם באקדמיה, ובוודאי אצל קובעי המדיניות אין כמעט מחלוקת על זה שלביקוש המצרפי יש חשיבות (כמעט אין מחלוקת…), ושלמדיניות תקציבית מרחיבה בזמן מיתון כאשר הריבית כבר באיזור האפס, יש מקום (או הטיעון התאום שלצמצום תקציבי בתקופה הזו יהיה מחיר כבד).

    קצת מוגזם לפתוח את כל הדיון הקיינסיאני בטוקבקיאדה, בייחוד שזה לא היה נושא הפוסט, ולא קריטי בשום צורה לטיעון המרכזי של הפוסט. אבל אני נודניק, אז בכל זאת –
    אני חושש שאתה לא מדבר על כלכלה קיינסיאנית, אלא על איזה פנטזיה שנשענת בצורה רופפת על תובנות קיינסיאניות, שמנסה להגיד שהגדלת הביקוש הממשלתי מביאה להגדלת התוצר, כי מה שחסר לישראל הוא ביקוש. יש לנו ביקוש נמוך כרוני. ודוק – לא השקעה ציבורית בתשתיות וחינוך, אלא עצם העלאת הביקוש הממשלתי תביא לצמיחה. הבעיה של ישראל זה שאנשים לא צורכים מספיק. כמו ששמעתי דוברים חרדים אומרים – "אנחנו עושים לכם טובה! גם מייצרים ביקוש, וגם לא תופסים מקומות עבודה". זה לא רציני. לא רק שברור שמדיניות קיינסיאנית מרחיבה לא יכולה להיות מדיניות ארוכת טווח – הרי כל הרעיון הקיינסיאני הוא הגדלת הוצאות הממשלה בלי להגדיל את ההכנסות בהתאם, אלא שזה גם פשוט לא מה שהקיינסיאנים לגווניהם אומרים. ובצדק הם לא אומרים את זה. אני לפחות לא מכיר אף אחד שאומר את זה. אם יש לך ציטוט של כלכלן בולט שאמר דבר כזה, אני אשמח לראות איך בדיוק הוא הגן על התזה התמוהה הזו.

    • נדב הגיב:

      אני מסכים שזה לא נושא הפוסט, אבל זה מעניין…

      נדמה לי שהצגתי, בתגובות או בפוסט, עמדה קצת קיצונית שצריך לסייג.
      אני לא טוען, ולא אומר שכלכלנים קיינסיאנים טוענים, שצריך בכל מצב ובכל עת להגדיל את הגרעון.
      אני טוען – וכאן אני בטוח שאפשר למצוא כלכלנים שיסכימו איתי (ואם יהיה לי זמן היום, אגגל קישורים) – שהמדיניות שנהגה בפועל בישראל מאז 1985 לא הייתה מדיניות 'מאוזנת', של שמירה על איזון – היא הייתה מדיניות שצימצמה את הביקושים, על ידי 'שאיבת' הכסף מהמשק, מה שקורה בהכרח כשקצב גידול מסגרת התקציב קטן בהגדרה מקצב גידול האוכלוסיה.
      לכן, הטענה שצריך להגדיל את מסגרת התקציב, גם על ידי הגדלת הגרעון, היא לא בגדר מדיניות יזומה כדי לבלום מיתון, אלא חזרה ממדיניות מצמצמת מדי שננקטה במשך שנים.

      אבל אין ספק שהפתרון היסודי לגרף שמצוייר לעיל הוא העלאות מסים, בדגש על מסים ישירים, לרמתם הנהוגה היום באירופה, אם לא לרמתם בעבר.

  11. שאול הגיב:

    על תחילת דבריך אני צריך לקרוא יותר כדי לגבש דעה. עם הסייפא אני מסכים לחלוטין.

    • נדב הגיב:

      (קשה לי להאמין שאמצא זמן היום, אבל מי שזכור לי כדמות המרכזית שהציגה את העמדה הזו, לפחות בתקשורת, הוא פרופ' אביה ספיבק)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

877487 דפים נצפים, 55 היום
308949 ביקורים, 22 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏