??????? ?? ???

זוליש כותב על מאבק המרצים מן החוץ. הוא טוען שזה לא המאבק שלו – בעיקר ×›×™ הוא לא רוצה להיות מרצה מן החוץ, ולא סגל זוטר. תנאי ההעסקה של שתי הקטגוריות האלה לא מאפשרות, לטענתו, שילוב מספק של הוראה ומחקר באופן שישאיר גם מספיק כסף למחייה בכבוד.

הוא כמובן צודק. המצב בשטח היום – לטובת מי שלא מעודכן – רחוק מלעודד מחקר. היום המסלול המקובל לאקדמאי במדעי החברה בדרום:"(שזה ×”×›×™ הרבה שאני יכול להתחייב עליו"): כולל, עבור האקדמאי הממוצע, עבודה כמרצה מן החוץ במספר מוסדות אקדמיים במקביל החל מהשנה החמישית לדוקטורט (שבה האוניברסיטה מפסיקה להעסיק את הדוקטורנט כסגל זוטר) ועד מספר שנים מסיום הדוקטורט ועד לקבלת תקן במכללה או באוניברסיטה. בשנים אלו, הוא מלמד מספר רב של שעות אם ברצונו להתפרנס (בדרך כלל, בין 10-14 שעות הוראה בפועל). עבור השעות האלה, הוא מקבל שכר – ותו לא. בחופשת הקיץ הוא לא מקבל משכורת, ועל תנאים סוציאליים אין מה לדבר. מצד שני, אם ברצונו לשרוד ולהתקדם במערכת האקדמית, הוא חייב לפרסם – וזה אומר לערוך מחקרים, שעבורם אף אחד לא משלם לו.

הפתרון המועדף על זוליש הוא מסלול שמשלב הוראה (נגיד, 6 שעות בשבוע), לצד הרבה מחקר – כמעט בדיוק המסלול שמוצע היום לסגל אקדמי בכיר באוניברסיטאות המחקר. ×–×” מסלול שמאפשר, מצד אחד, להכשיר סטודנטים לתואר ראשון ולתארים מתקדמים על ידי מרצים הנמצאים בחזית המחקר, ומצד שני – לקיים קורפוס חוקרים ראוי לשמו.

ואני מסכים איתו. המצב האידיאלי הוא שמי שעוסק בהוראה יועסק על תקן של סגל בכיר, וכל מי שעוסק במטלות אקדמיות שאינן הוראה (תרגול וכו') יועסק על תקן של סגל זוטר. הסטטוס של 'מרצה מן החוץ' ישמש לצרכים שעבורם נועד מלכתחילה – כדי לקבל שירותי הוראה ממומחים בתחומם שאינם רוצים לעבוד באקדמיה במשרה מלאה. לא רק שאני מסכים איתו, ארגוני המרצים מן החוץ והסגל הזוטר מסכימים איתו גם הם. כפי שאומר זאת שיאון קורן, יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר:

עמדת הפורום המתאם היא כי ראוי לבטל את מסלולי העסקה של עוזרי ההוראה והמורים מן החוץ במתכונתם הנוכחית, בעיקר בשל השכר הנמוך, והפיטורין בקיץ (ראו נספח 1). ביחס לכל מסלולי הסגל הזוטר, כולל דוקטורנטים, יש לשנות את המתכונת של כתבי מינוי שנתיים וסמסטריאליים לכתבי מינוי “פתוחים”, שאינם קצובים בזמן מראש.

אבל שאלת 'המצב האידיאלי', ככל שתהיה שאלה חשובה, אינה יכולה לשמש כבסיס לדרישה פוליטית. ארגוני האקדמאים צריכים להתאים את דרישותיהם לכוחם הפוליטי המוגבל.

מהמתווה המתואר לעיל עולה שהמאבק צריך להתמקד בצמצום ההעסקה של מרצים על תקן של מרצים מן החוץ, והעדפה להעסיקם כסגל אקדמי בכיר. אך מה תהיה התוצאה של מאבק כזה?

אם המאבק יצליח, ניתן להניח שתוצאתו תהיה הגדלה של מספר התקנים הניתנים באוניברסיטאות לסגל אקדמי בכיר, שתהיה מלווה בהגדלה של תקציביהן כך שיגשרו על הפער בין עלות העסקת מרצים מן החוץ לבין העסקת סגל בכיר. כך ימצא פתרון לכמה עשרות או מאות חוקרים, שיזכו לתקן האקדמי המיוחל – אך ×–×” אינו פתרון מערכתי. לא רק בגלל שאינו נותן מענה לכל המרצים מן החוץ, אלא בגלל שזה פתרון שמועד לשחיקה. בפעם הבאה ש'ידרשו' קיצוצים בתקציב, נתבשר על 'קיצוץ רוחב'. כמו משאר התקציבים, גם מתקציב ההשכלה הגבוהה יגולחו כמה מאות מיליונים. כתוצאה מכך, האוניברסיטאות ידרשו לצמצם בתקציבן – ויחליפו מרצים בעלי תקן שהגיעו לגיל פרישה במרצים צעירים במעמד 'מן החוץ'. מה שהיה הוא שיהיה, והפתרון שניתן הוא פתרון נקודתי וזמני למאות בודדות של חוקרים.

הפתרון החליפי – ×–×” שעליו נאבקים ארגוני המרצים מן החוץ, ושבו תומכים שרת החינוך וור"×” – הוא פתרון שאינו אידיאלי, אך נותן מענה מבני לבעיה. הפתרון ×”×–×” כולל טיפול שורש בתנאיהם של המרצים מן החוץ, תוך התייחסות לבעיות במבנה העסקה ×–×” ומתן פתרון. הדגש בדרישות הפתרון הוא על שיפור השכר, על תנאים סוציאליים ראויים ובעיקר על משכורת של 12 חודשים בשנה – כך שמשרת מורה מן החוץ תהפוך להיות משרה שאפשר להתפרנס ממנה בכבוד. (המתווה לפתרון כאן).

המתווה ×”×–×” סובל מבעיות רבות. העיקרית שבהן, לטעמי, היא חוסר היציבות – מורה מן החוץ יועסק, גם במתווה ×–×”, במסגרת שנתית, וכדי להפסיק את עבודתו כל שיצטרך המוסד האקדמי לעשות הוא לא לחדש את חוזהו. אבל – וזוהנקודה החשובה – המתווה ×”×–×” יוצר שיפור משמעותי בתנאי עבודתם של המרצים מן החוץ, וזהו שיפור ארוך טווח, ששחיקתו אינה מובנת מאליה.

מהו הפתרון האידיאלי? כרגיל, אין ×›×–×”. לכל אחד מהפתרונות יש חסרונות ויתרונות. כנראה שצריך לנהל מאבק דו-ראשי, הראשון – בצורה של סכסוך עבודה – על תנאי עבודתם של המרצים מן החוץ, והשני – במתווה פוליטי, כנראה – על הרחבת הסטטוס של סגל אקדמי בכיר וצמצום הסטטוס של מרצים מן החוץ