??????? ?? ???

נסיבות אישיות ניתקו אותי מהמאבק – ומכתיבה על המאבק – בשבועיים האחרונים. עכשיו אני יכול להתחיל להתחבר אליו בחזרה.

***

המאבק הנוכחי – מעבר לעובדה שהוא כמים חיים להלך שנמצא כבר 26 שנה במדבר – הוא מאבק סקטוריאלי באופן מובהק ומוצהר. זה המאבק של מעמד הביניים. מוביליו לא מתנכרים למאבק של המעמדות הנמוכים יותר, אבל הם באופן מוצהר מבדלים את המאבק הזה ממאבקים אחרים, של אנשים שמצבם הסוציו-אקונומי טוב פחות.

וזו עלולה להיות נקודת השבר של המאבק.

***

אחת השאלות המרכזיות שחוקרי מדינות רווחה שואלים את עצמם היא מדוע מדינות רווחה שונות זו מזו. למה בשבדיה יש דגש כל כך חזק על אוניברסליות, שנעדר ממדינות אחרות? למה בגרמניה מדינת הרווחה היא כל-כך מפולחת, ומעניקה שירותים שונים לשכבות שונות? למה בארה”ב, הטבות למי שאיננו עני מרוד נחשבות לחילול הקודש?

לשאלה הזו, כמו לכל שאלה במדעי החברה, יש מגוון רב של תשובות. אבל אחת התשובות המשכנעות ביותר, והמקובלות ביותר, היא העמדה של גישת ‘משאבי הכוח’ (Power Resources).

הגישה הזו פותחת בהצבעה על העובדה הפשוטה, לפיה התחזית של מרקס – לפיה הפרולטריון יהפוך לרוב וישתלט על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בכוח האצבע – פשוט לא התממשה. בשום שלב בהיסטוריה, הפרולטריון במובנו הקלאסי – פועלי התעשייה – לא היווה יותר מ-50% מהאלקטורט.

לכן, מה שהשפיע על עיצוב מדיניות הרווחה היה הבריתות הפוליטיות שכרת מעמד הפועלים. בגרמניה, ביסמארק יסד דפוס של ‘הפרד ומשול’ – הטבות שונות לכל סקטור וסקטור, שגרמו לסקטורים השונים להיאבק זה בזה על הטבות, במקום להתאחד כדי לדרוש הטבות מאוחדות. בארצות הברית, מעמד הפועלים לא הצליח לכרות שום ברית משמעותית, שתעזור לו לאיים על השלטון – ונשאר חסר הטבות כמעט לחלוטין. בשבדיה, לעומת זאת, מעמד הפועלים הצליח לכרות שתי בריתות משמעותיות מאוד – בהתחלה עם האיכרים העצמאיים, ואחרי ששיעורה של החקלאות ירד, עם מעמד הביניים.

הברית הזו היא שגרמה להקמתה של מדינת רווחה אוניברסליסטית, שמעניקה הטבות נדיבות וזהות לכל שכבות העם. החינוך, הבריאות, הדיור – כל אלה ניתנו לכולם, גם למעמד הביניים וגם למעמד הפועלים. הם ניתנו באיכות טובה, שסיפקה את רצונם של מעמד הביניים, ובמחיר נמוך, שאיפשר למעמד הפועלים להגיע אליהם.

האופי הזה של מדינת הרווחה חיזק את הברית הפוליטית הזו, משום שלרוב המכריע של הציבור היה אינטרס מושקע במדינת הרווחה. כשכולם כאחד נפגעים מקיצוצים, כולם מתנגדים לקיצוצים. האפשרות של משחק 'הפרד ומשול’ – אקצץ לחרדים, כדי שהקיבוצניקים ישמחו, ובתגובה הממשלה הבאה תקצץ לקיבוצניקים כדי שהחרדים ישמחו – היא מאוד מוגבלת כאן, מכיוון שכל קיצוץ פוגע בכולם, ולכן נתקל בהתנגדות גורפת. זו, לפי הגישה הזו, הסיבה שמדינת הרווחה הסקנדינבית שרדה בצורה הרבה יותר מקיפה מכל מדינת רווחה אחרת.

***

ישראל לא הוקמה כמדינת רווחה אוניברסליסטית, וברוב המכריע של שנותיה לא תיפקדה ככזו. בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, הוקמה כאן מדינת רווחה נרחבת ונדיבה יחסית – אבל לא מדינת רווחה אוניברסליסטית. הוקמה כאן מדינת רווחה שנתנה הטבות דיפרנציאליות לקבוצות חברתיות שונות, במידה רבה של דמיון למודל הגרמני.

תחום הדיור הוא התחום הבוער כרגע, אז משם ניקח את הדוגמא: בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, שאלת הדיור הייתה השאלה הבוערת שעל הפרק. ואכן, המדינה התערבה באופן אקטיבי ונרחב כדי לתת מענה לבעיות הדיור של תושביה. אבל היא התערבה באופן שנתן פתרונות שונים, באיכות שונה, לקבוצות חברתיות שונות: האשכנזים במרכז קיבלו משכנתאות מסובסדות בנדיבות, שאיפשרו להם לקנות דירות טובות ואיכותיות. עבור תושבי המעברות ניבנו שיכונים, במה שלימים יהיה עיירות הפיתוח. ואילו הערבים – הם, כמובן, לא קיבלו כלום.

וזה היה המצב כמעט בכל תחום של מדיניות – באופן מוצהר, המדיניות הייתה שוויונית, אך בפועל תוכננה מדיניות שונה עבור כל קבוצה חברתית.

האסטרטגיה הזו התפוצצה למדינת ישראל בפרצוף בשנת 1971, כשלכמה צעירים מזרחים במוסררה נמאס שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב’, והם הקימו את תנועת הפנתרים השחורים – תנועת המחאה החברתית המקיפה ביותר והמוצלחת ביותר שישראל ידעה מימיה. השלטון ניסה, אמנם, להכיל את המחאה ולהמעיט בערכה בהתחלה (‘הם לא נחמדים’) – אולם בעקבות המחאה הזו, התחיל מהלך ענק של הפיכת מדינת הרווחה הישראלית למדינת רווחה אוניברסליסטית אמיתית.

הנסיון הזה נמשך כמה שנים בודדות – המחמירים יאמרו חמש, המקילים יאמרו שמונה – וכלל שינויים מפליגים במדיניות הרווחה הישראלית. בין השאר, נחקקו אז חוק ביטוח אבטלה, חוק הבטחת הכנסה, קצבאות הילדים הפכו ל(כמעט) אוניברסליות, ועוד ועוד.

אלא שגם הנסיון האדיר הזה היה בגדר מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. הוא פעל מול שתי מגמות שלא איפשרו לו לבוא לידי מיצוי: מצד אחד, מהלך עולמי של נסיגת מדינת הרווחה, ומצד שני, חשוב יותר, חוסר האמון והכעס של השכבות שהופקרו בידי מדינת ישראל בשנים הקודמות היה עמוק מכדי שתיקון כזה יספיק. בשנת 1977 המערך נזרק מהשלטון, ולמרות שזה לקח קצת זמן – הליכוד התחיל ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית, וכעבור כמה שנים המערך הצטרף אליו בשמחה רבה.

****

בחזרה להיום – אם אנחנו רוצים ניו דיל, כניסוחו המצויין של נדב אייל, ניו דיל שיחזיק לעשורים, שישנה את דפוס התנהלותה של מדינת ישראל – הניו דיל הזה חייב לכלול את כל שכבות החברה.

כן, הדרישה להתערבות ממשלתית בנושאי דיור היא מוצדקת מאין כמותה. כן, מחאת העגלות היא הכרח, לא היום אלא לפני עשור. כן, גם השכר של הרופאים צריך לעלות.

אבל זו מחאה צרה מדי, וסקטוריאלית מדי. צריך לשים על השולחן גם את השאלות שמטרידות את מי שמרוויח פחות מהשכר החציוני במשק (בערך 6,000 ש”ח). כן, צריך לדבר גם על העלאת שכר המינימום. צריך לדבר על האיום בהשבתה של תוכנית ויסקונסין. צריך לדבר על העלאת קצבאות הילדים והבטחת הכנסה. כל הנושאים האלה חייבים להיות חלק מהמחאה, כדי שהיא תצליח. גם אם יהיו כמה אנשים שפחות יאהבו את הכיוון הזה.