הרהורים של אבא

14 Responses to “מעונות יום וחופשות לידה: בין סוגי פמיניזם”

1. מרמיט הגיב:

   11 באוגוסט 2011 בשעה 15:12

   כן.

   הגב
2. רוצה להיות אבא הגיב:

   11 באוגוסט 2011 בשעה 19:48

   אז אתה לא מתנגד לחוק חינוך חינם, אלא פשוט שינוי גישה מערכתי לגבי שעות עבודה וחלוקת הנטל בתא המשפחתי … לזה אני מסכים (אם ×›×™ הטיזר ממש מטעה).

   אני גם לא מקבל את הגישה שנשים ראו שהן צריכות גם לעבוד וגם לטפל בילד וברחו משוק העבודה … זו בעיה של אישה אם היא מתקפלת, נכנעת ובורחת – שתישאר להילחם.

   לטעמי, הכלי ×”×–×” של מעון יום מגיל 3 חודשים (ואני מסכים שזה מוקדם מדי ואפשר בקלות חצי שנה או משהו ×›×–×”) הוא חיוני לחברה שיויונית יותר והוא הבסיס של שחרור האישה והגבר. מניסיוני ומניסיון אחרים במעגל שלי, האינטראקציה של פעוטות עם קבוצה הוא חיוני ממש להתפתחות שלהם ולכן הטיפול האישי אמנם נחמד … אבל יש גם ערכים מוספים לקבוצה.

   מצד שלישי, מישהו כבר העיר בטוויטר שזה הזוי שכל המערכת השלטונית פועלת בהנחה שיום עבודה מתחיל ב-8 בבוקר ומסתיים ב-4 אחר-הצהריים … ×›×™ כמו שכתבת ×–×” ממש לא כך … וזו, זו, זו הבעיה המרכזית.

   ולסיכום, הבעיה לא עם ההצעה לחוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים – אלא בהתניה שבתא המשפחתי וזה סיפור שונה לגמרי.

   הגב
   • נדב הגיב:

     11 באוגוסט 2011 בשעה 20:22

     כתבתי שם "מגיל שלושה חודשים" – חשבתי שברור שזה הדגש…

     אני לא חושב שאישה כזו 'צריכה' להישאר בשוק העבודה בכל מחיר. היא לא חייבת כלום לאף אחד. במיוחד אם מדובר על אישה שעובדת במשרה לא מאוד אטרקטיבית – כמו רוב הנשים (מזכירות, עובדות נקיון, קופאיות וכו') שצריכות לכאורה לקרוע את התחת בעבודה ואז לקרוע את התחת גם בבית. אם ×–×” לא נוח להן, למה שימשיכו?

     לגבי הערך של מעון – אני מסכים שיש ערך לאינטראקציה. אבל לא לפני גיל 8 חודשים, × × ×™×—, ואפילו מאוחר יותר. בגיל שלושה חודשים ילד לא מסוגל בכלל לאינטראקציה עם בני גילו, כמו שיגיד לך כל מי שעוסק בפסיכולוגיה התפתחותית.

     הגב
3. רוצה להיות אבא הגיב:

   11 באוגוסט 2011 בשעה 21:20

   לגבי הבריחה של האישה, לא מקבל … כמו עם הערבים – התודעה קובעת מציאות ובריחה היא ×›× ×™×¢×” לכחש ולחרדה הקיומית. פשוט לא מקבל.

   לגבי כל השאר, בהחלט יכול לקבל זאת … אם ×›×™ הייתי מאפשר מעון כבר מגיל מוקדם יותר לבחירת ההורים.

   הגב
   • נדב הגיב:

     12 באוגוסט 2011 בשעה 8:26

     לגבי הערבים הטיעון שלך הוא – 'הם דורשים יותר כסף, ולכן גם אחריותם לפעול לקבל יותר כסף'. אם אני מקבל את הנחות היסוד שלך, יש הגיון בטיעון.

     כאן המצב אחר לגמרי. אתה לכאורה אומר, 'אם נשים רוצות שוויון, מחובתן לעבוד קשה כדי להשיג את זה'.
     קודם כל, לגיטימי שאישה תגיד: אם ×›×›×”, אז אני לא רוצה שוויון. אם המשמעות של שוויון היא שאני עובדת קשה כמו גבר, ואז חוזרת הביתה לעוד משמרת – אז תודה, אבל אני לא מעוניינת.
     ואפשר להסתכל על הדברים גם ×›×›×” (וזו הפרספקטיבה שאני מציע) – אם נשים צריכות לעבוד כל כך הרבה יותר קשה מגברים כדי להגיע לשוויון, אז כנראה שזה לא שוויון.

     ×–×” נראה כאילו אתה מתייחס לאישה המנכ"לית הראשונה, שאומרת לעצמה "אני יודעת שאני קורעת את התחת כדי להוכיח את עצמי, אבל ×–×” חשוב שאני אעשה את ×–×” כדי שכולם ידעו שאישה יכולה להיות מנכ"לית". אבל ×–×” לא המצב כאן – אף אחד לא צריך הוכחה שנשים יכולות להיות מנקות, סייעות בגן או מזכירות. הן סובלות וזה לא מוכיח כלום לאף אחד.

     הגב
     • אפרת הגיב:

       13 באוגוסט 2011 בשעה 19:25

       נדב – מוסיפה משהו מנקודת המבט האמהית-
       צריך לזכור שבמצב של שוק העבודה היום, נשים חושבות לא רק על עצמן כשהן מחליטות אם להישאר בעבודה או לא. אם "להישאר ולהילחם" משמעותו להתפשר על חינוך וגידול הילדים, אז ברור לחלוטין למה הנשים לא נשארות, ולמה אי אפשר לדרוש את זה מהן.
       אם "להישאר ולהילחם" אומר להפסיק להניק בגיל צעיר, להשאיר את הילד במעון לא איכותי כבר בגיל רך מאד *וגם* לעבוד בשתי משמרות (לפעמים גם בלי לישון בלילה כמו שחלק מאיתנו יודעות..) אז אני מעדיפה לוותר לא רק על משרה של קופאית, אלא גם על קריירה של פסיכולוגית.

       הגב
4. רוצה להיות אבא הגיב:

   13 באוגוסט 2011 בשעה 21:04

   אפרת,

   אני יכול להגדיר את התגובה שלך רק ׳כאומללה׳ (ומקווה שלא תעלבי) … אבל הגישה שהצגת היא בדיוק שורש הרע והסיבה לכך שנשים ׳תקועות׳ הרחק מאחור (לטענתן) … ואם יורשה לי לסכם – למה איפוא בעלך בכל העסק,? מה, אין לו חלק? אין לו אחריות? הוא לא יכול לשאת בנטל?

   ואם התגובה שלך, כמו של אמהות רבות שמגיבות כלפי הטיעון ×”×–×” – ׳אני, כאימא, לא סומכת על אחרים (ועל בעלי) …׳. אז תרשי לי לומר שזה רק תירוץ להתחמק, לברוח מאחריות ולחיות בכחש.

   מתנצל על הבוטות – אבל תגובה כמו שלך מרתיחה אותי.

   הגב
   • דפנה הגיב:

     14 באוגוסט 2011 בשעה 14:18

     רוצה להיות אבא, תסלח לי אבל נראה לי שאתה לא כל כך מבין את המציאות של הורות בגיל הרך. יש גבול לכוחות הפיסיים, גם של אשה וגם של גבר. יש גבול לכמה לילות ללא שינה אפשר לעבור בלי שמתחילים לסבול מתפקוד לקוי. אצל אשה, שעברה הריון, לידה ועכשיו היא מיניקה, יש גם הבטים פיסיים מעבר לסיבולת — שינויים הורמונליים וכדומה. ומעבר לגוף, הקשר בין הורה, אמא או אבא, לילוד, מתהווה בחודשים האלה בקצב משלו שתלוי גם בהורים וגם בילד. לא כל אשה רוצה או יכולה להתמודד עם כל השינויים האלה וגם לתפקד בצורה שמצפים ממנה בעבודה.
     גבר יכול לשאת בנטל, אבל בדרך כלל הוא עושה את זה בצורה קצת שונה. הצרכים שלו שונים, השאיפות שלו שונות, כל אחד הוא שונה.
     נדב, אני מוכרחה לציין שלהציג את הבחירה של נשים להשאר בבית עם ילדים רכים כ"בריחה" משוק העבודה נגועה במידה מסוימת של שיפוטיות שאיננה במקומה. להשאר בבית עם הילדים, לדאוג לכלכלת הבית, לתזונה נכונה לכל בני המשפחה, ללמד ולהקנות לילדים את הכישורים שהם צריכים כדי להיות בני אדם מאוזנים ופרטים שתורמים לחברה ולא הורסים אותה, לספק את המסגרת היומיומית המסודרת שכל ילד זקוק לה כדי לגדול בבטחון ושכל המשפחה זקוקה לה כדי לתפקד בצורה חיובית, אלה לא משימות קלות. נכון שהן לא בהכרח משימות שרק נשים יכולות למלא ואלה דברים שכל המשפחה שותפה בהם, נכון ששוק עבודה גמיש וידידותי יותר יאפשר חלוקה שווה יותר בנטל הזה בין האם והאב, אבל להציג את זה כבריחה משוק העבודה זה לא לגמרי נכון. לעתים קרובות הבחירה הזו היא יותר בבחינת בחירה בהתמחות בתפקיד המסויים הזה.
     ול"רוצה להיות אבא", לא כל גבר רוצה להיות אבא במשרה מלאה או אפילו חלקית. יש משפחות שבהן לשני בני הזוג נוח עם חלוקת תפקידים שבה אחד/ת מקדיש/ה יותר להורות והשני/ה יותר לפרנסה. יש משפחות שבהן הנטל מתחלק בצורה יותר שווה. יש משפחות שעם ילד אחד או שניים מתחלקים בצורה מסויימת, ולאחר כמה שנים או כמה ילדים משנים את האיזון. כל משפחה היא שונה. אתה לא צריך להתרתח רק מפני שאפרת, או נשים אחרות, בוחרות בחלוקה מסוימת. לך ולבת זוגך, אני מקווה ומאחלת, תהיה אפשרות לבחור בחלוקה שתתאים לכם. מה שחשוב זה שהאפשרות לבחור תהיה קיימת.

     הגב
     • נדב הגיב:

       15 באוגוסט 2011 בשעה 7:29

       אני מסכים עם כל מילה, אבל איפה דיברתי על 'בריחה' של נשים משוק העבודה?

       הגב
       • דפנה הגיב:

         17 באוגוסט 2011 בשעה 11:54

         כאן:
         "ברוסיה, הדבר התבטא בנסיגה למשפחתיות ‘מהסוג הישן’ לאחר נפילת הקומוניזם'; בארה”ב לתנועה של נשים שמעדיפות להישאר בבית ולטפל בילדיהן, ולברוח משוק העבודה."

         אני בטוחה שלא התכוונת לזה ×›×›×”, אבל ×–×” הזדקר לעיני מפני שכל כך הרבה פעמים נחשפתי לטיעון ×”×–×” כשבחרתי להשאר כמה שנים בבית ולהקדיש 100% לילדים ולבית…. אז הגבתי ברפלקס מותנה …

         הגב
         • נדב הגיב:

           20 באוגוסט 2011 בשעה 16:45

           נדמה לי שבארה"ב אכן נכון להגיד שזו הייתה בריחה – משום שלפחות לפי התיאורים בספרות, אלו היו נשים שרצו להשתתף בשוק העבודה, אבל נאלצו לוותר ולהישאר בבית.

   • אפרת הגיב:

     15 באוגוסט 2011 בשעה 14:51

     תאמין לי שאם בעלי היה יכול להישאר בבית עם הילדה (או לסיים לעבוד באחת בצהריים) הייתי שמחה ומאושרת. אבל מה לעשות שהמצב כיום הוא כזה שגברים מרוויחים יותר מנשים וגם מצופים להשקיע יותר בקריירה (מה שנדב כתב כבר קודם). הרעיון מאחורי מה שכתבתי הוא לא שנשים צריכות להישאר בבית כי אין ברירה, אלא שהמדינה צריכה לדאוג למעונות איכותיים, אם אפשר במקומות העבודה או קרוב אליהם כדי שנשים יוכלו להמשיך להניק, ולשעות עבודה נורמאליות לאמא ולאבא.

     הגב
5. רוצה להיות אבא הגיב:

   15 באוגוסט 2011 בשעה 12:11

   טוב,

   אני מתנגד, כמעט לכל מילה … פרט לתקופה שישר אחרי הלידה שבה השילוב בין הקשיים הפיזיים והנפשיים ברורים (אם ×›×™, אני לא רוצה לקבוע במסמרות מס׳ חודשים והיות וזה משתנה מאישה לאישה).

   גם אין לי בעיה, עם בן /בת זוג שבוחר במסלול ההורות כמקצוע לחיים … רק שיש לי בעיה קשה עם מי שבוחר במסלול ×–×” וגם מתלונן על כמה קשה לו (ויש פה הסכמה מלאה שהמדינה צריכה לסייע הרבה יותר) .. ×›×™ לכל בחירה בחיים יש מחיר ולהגיד שאני אמא ולכן חייבת להיות עם הילדים וגם רוצה מקצוע וקריירה מלאים וגם רוצה שבעלי ×™×”×™×” לידי כל הזמן וגם רוצה שיתגמשו בעבודה (והכל רלבנטי לבעל, באותה מידה) – ×–×” קצת מעליב את מי ששומע.

   ורק כדי שתביני כמה את מטפסת על ×”×¢×¥ הלא נכון – מגיב פה גבר שויתר מרצון, בשמחה ובעונג על כל ניסיון ׳להתקדם׳ ולעשות לעצמו קריירה וזאת לטובת גידול הילדים, עבודה בחצי משרה (×›×™, עבודה חשובה גם לנפש ולא רק לפרנסה) והשאיר לאשתו לרדוף אחרי הצלחה מקצועית ואישית (מבחירתה, שיובהר). או, בקיצור – אני ההוכחה שכל הטיעונים שלך בטלים בשישים לעומת רצון, שותפות ועשייה ממשית לטובת שיוויון.

   אני מסכי לגמרי עם נדב, שהכלים שהמדינה מציבה לטובת אותם תאים משפחתיים שבוחרים נתיב ×”×–×” – חסרים ביותר … אבל גם חולק במובן ×–×” שלתודעה תפקיד מרכזי הרבה יותר וחיים בכחש וחרדה מהאפשרות לקום ולעשות מעשה הם בחירה חופשית של הפרט וטוב יעשה ×–×” אם לא יתכחש לאפשרויות העומדות בפניו.

   הגב
6. רוצה להיות אבא הגיב:

   15 באוגוסט 2011 בשעה 17:44

   איך הגעת למסקנה שאני יכול להרשות לעצמי? איך הגעת למסקנה שלא הרווחתי, בזמנו, יותר מאשתי ולמרות זאת לקחתי את ההחלטה? ואיך מבינה שהיום אשתי מרוויחה פחות מגבר מקביל (בפרט שהתפנה לה המשאב המרכזי – הזמן) ולא מפצה על אובדן ההכנסה מצידי?

   בקיצור ולמרות שהיסטורית צודקת – הרי שההווה משתנה במהירות … כולל בשירות המדינה אני מכיר נשים רבות שנלחמות, מתקדמות ומרוויחות לא פחות ואף יותר מגברים. הכל עניין של נחישות, כוח רצון וגם הקרבה.

   בקיצור ולמרות הסימפטיה וההזדהות – לא יותר מאשר תירוץ והצריך של המדינה הוא לספק עבורנו כלים לעשות בהם שימוש ולא תרוצים להתחבא מאחוריהם.

   ולמען הבהר, כל מהותי ותפיסתי הם סוציאל דמוקרטים ומדינת רווחה … אבל שבצדה השני האזרח בעל מודעות ותודעה המגובות בעשייה חיובית לעצמו ולחברה.

   הגב