??????? ?? ???

בהצעת החוק שעברה בקריאה טרומית, על שכר מינימום לחיילים, יש כמה דברים טובים. הראשון שבהם הוא, כמובן, שעמיר הכניס קטנה לברק, וזה תמיד משמח. אבל יש עוד כמה דברים טובים, ולאור הביקורות שהחוק ×”×–×” זוכה להן – כדאי לפרט אותן:"(כשהחוק עבר ועורר התנגדות, שאלתי את עצמי האם אני תומך בו רק בגלל שעמיר העלה אותו. אבל אז נזכרתי שהעליתי את הרעיון ×”×–×” כבר מזמן, ונרגעתי)":.

נתחיל מהיתרון המובן-מאליו של החוק, ×–×” שמשום מה כולם מתעלמים ממנו: במדינת ישראל החוק קובע שכל אדם מקבל עבור עבודתו תמורה מינימלית בגובה כך-וכך שקלים – כל אדם למעט חיילים בשירות חובה, שמקבלים בערך 10% מסכום ×–×”. מה הסיבה? מה ההגיון? הסיבה היא כפולה. ראשית, המדינה יכולה להרשות לעצמה, באמצעות חוק, את מה שהיא אוסרת על אחרים, ולשלם לחיילים סכומים מגוכחים. הסיבה השנייה היא שהנחת היסוד היא שהורה צריך לתמוך בילדו גם כשזה עבר את גיל 18, וכבר אינו נמצא במסגרת חינוכית, כפי שמעיד הסטטוס של 'חייל בודד' – החריג שזכאי לסיוע הוא מי שאין לו הורים שיתמכו בו.

היתרון השני שאני רואה בחוק הוא כנראה, החסרון העיקרי שלו לפי דברים שכתב יואב רובין, עמית ליסו"ד. יואב מונה שני יתרונות לתפיסת 'הצבא האזרחי', שנפגמת לטעמו עם תשלום שכר מינימום לחיילים. הראשון:

התפיסה המרכזית הייתה כי שירות צבאי הוא כרטיס הכניסה לאזרחות הישראלית. אפשר לבקר את התפיסה הזו בהרבה מאוד אופנים אבל לא כדאי להתעלם גם מיתרונותיה. לאורך זמן הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו. כתוצאה מכך קבוצות ששאפו לשפר את מעמדן בחברה הישראלית נאבקו על זכותן לשרת בצבא בתפקידים "נחשבים". כך עשו הנשים (בג"ץ אליס מילר לדוגמא). וכך עשו קבוצות "שוליים" אחרות: עולים חדשים, בדואים, דרוזים וכד'. מעבר לכך כדאי גם לזכור שגיוס החובה בארץ כמו בדוגמאות אחרות בעולם, קיים יחסי גומלין עם מדינת הרווחה. החיילים המשוחררים שתרמו למדינה קיבלו בתמורה זכויות אזרחיות ודרשו אף זכויות חברתיות וניוד חברתי בצורת מענק שחרור ללימודים או גמול דומה לפתיחת עסקים, קצבאות ילדים ובאופן מובלע זכויות נוספות. מובן שזכויות אלה נשענו על הגמול הסמלי שקיבלו המשרתים בצבא ובעיקר החיילים הקרביים. למערכת יחסים זו קורא יגיל לוי בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות", המשוואה הרפובליקנית.

באותו מקום שבו יואב רואה את היתרון המרכזי של התפיסה הזו, אני רואה את נקודת החולשה שלה, ואת אחת הבעיות הקשות של מדינת הרווחה הישראלית. יואב כותב 'הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו'. אני קורא את המשפט ×”×–×” הפוך – הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים למניעת שילוב חברתי וניידות מעמדית בקרב מי שלא שירת בו. וכשאנחנו אומרים 'מי שלא שירת בו', אנחנו משתמשים בשפה יפה כדי להגיד 'ערבים'.
השירות הצבאי שימש עבור מדינת הרווחה הישראלית אמצעי מוסדי לאפלייה נגד פלסטינאים אזרחי ישראל. ברמה ההצהרתית, המדינה הישראלית מחוייבת לשוויון זכויות לכל אזרחיה, ולכן אינה יכולה להפלות ביניהם על רקע אתני באופן מפורש. לכן נדרשות דרכים עקיפות לעשות זאת. המקרה המפורסם ביותר של אפליה כזו במחקר הוא המקרה של קי"×¥ – קצבאות יוצאי צבא. בשנות ×”-70, התחילה המדינה לחלק קצבאות ילדים מוגדלות למי ששירת שירות צבאי. הלגיטימציה הרשמית להגדלת הקצבאות הייתה כתגמול על התרומה למדינה. אך בפועל, הסדרים שונים ומשונים דאגו שגם חרדים ועולים חדשים יזכו לקצבאות מוגדלות, ובפועל הקבוצה היחידה שנפגעה באופן מסיבי מקצבאות אלו הייתה הפלסטינאים.
אבל הטיעון ×”×–×” לא נעלם מהשיח בשנות ×”-70. קצבאות יוצאי צבא עצמן חזרו לספר החוקים הישראלי ב-1998, אחרי שבוטלו על ידי ממשלת רבין ב-1992. הטיעון הכללי נשמע כעת מתחת לכל ×¢×¥ רענו, כדי להסביר מדוע הטבות כאלה ואחרות, ממעונות באוניברסיטה ועד מלגות, ניתנות רק ליהודים – ×›×™ הם שרתו בצבא, הקריבו שלוש שנים ועכשיו זכאים לפיצוי.
שכר מינימום לחיילים מבטל את ההגיון העקום של הטיעון ×”×–×”. אין ספק שלחיילים מגיע פיצוי על הזמן שהם משקיעים בצבא. למה לא לתת להם את הפיצוי ×”×–×” כמו שהוא ניתן לכל מי שמשקיע זמן בדבר ×–×” או אחר בישראל – אחת לחודש, במזומן?
יואב קורא לרפובליקניזם בשם הסוציאל דמוקרטיה. אלא ששני הרעיונות האלה הם לא בני זוג טובים. הסוציאל דמוקרטיה שואפת שהעקרון לפיו מחולקים טובין אזרחיים ×™×”×™×” עקרון האזרחות – שכל מי שחבר בקהילה הפוליטית ×™×”×™×” זכאי להם. זאת בניגוד לעקרונות חלוקתיים אחרים, שמניחים שצריך לעשות משהו כדי לזכות בטובין – בין אם לעבוד בשוק, או לשרת בצבא.

והערת אגב ליוסי – מה הקשר כאן להפרטה? איך בדיוק העלאת שכר לעובדי המגזר הציבורי היא הפרטה?