הרהורים של אבא

עדכון: את פוסט ההמשך המובטח אפשר למצוא פה

===

אחרי שהתגלה שרבע מהצעירים היהודים לא מתגייסים לצה"ל, קמה מהומה. אהוד ברק קרא להחזיר להם את הבושה, ואשכנזי החרה-החזיק אחריו. המהומה הגיעה, כמצופה, גם לבלוגוספירה.

בקרב רבים יש הסכמה שצריך, מצד אחד, לצמצם את היקף אי-הגיוס ומצד שני – לתת פתרון לעודפי כוח האדם של צה"ל. למתדיינים מובן מאליו שהפתרון לבעיה הוא שירות לאומי. דני בלוך ושוקי גלילי קיימו דיון ב'עבודה שחורה', שבו התווכחו כמעט על הכל – חוץ מההסכמה על הערך המוסף של שירות לאומי. אומר דני בלוך:

להערכתי, השירות בצה”ל איננו שנוי פה במחלוקת והוא עניין חברתי ממדרגה ראשונה. יכולים להיות פה ניואנסים, אבל דומני שכולנו מסכימים שיש צורך בשירות צבאי או בשירות לאומי כלשהו למי שמסיבה זו או אחרת אינו יכול לשרת שרות צבאי. יכולים להיות הבדלי גישה קלים בשאלה כיצד לנהוג ב”משתמטים” או “סרבנים” אך נקודת המוצא היא אחידה.

ושוקי, בגדול, מסכים איתו – שירות בצה"ל, או שירות לאומי. אלה שתי האופציות שצריכות להיות פתוחות בפני אזרח שמגיע לגיל 18.

אני נאלץ להפריך את ההערכה של דני, ולהצביע על הבעייתיות של שירות לאומי. נהוג לחשוב על שירות לאומי כעל איזושהי התנדבות נאצלת התורמת לחברה. האומנם? התנדבות, אם נאמץ את ההגדרה של ויקיפדיה, היא:

מעשה שנעשה מרצונו החופשי של האדם, ללא תמורה חומרית כלשהי ונעשית כלפי רעיון או מטרה מסוימת. חלק מההגדרות גם מתייחסות לתפיסת הפעולה כבעלת ערך על ידי המבצע אותה.

ברור שהשירות הלאומי לא עונה לתנאי הזה, כיוון שהוא אינו נעשה מרצונו החופשי של האדם ויש בצידו תמורה חומרית (גם אם מועטה). אז מה, בעצם, המטרה של השירות הלאומי?

לכאורה, התשובה ברורה. המדינה רוצה לסייע למוסדות מסויימים, ולכן היא מפנה אליהם מתנדבים בני 18 שיעזרו לקדם את המטרות של אותם מוסדות.בת שירות לאומי מגיעה לבית החולים, עוזרת קצת לאחיות וקצת לסניטרים, ומשפרת את הרגשתם של החולים. מה יכול להיות רע?

בפועל, ההפניה של חייבי שירות לאומי למוסדות היא אקט של חלוקת משאבים מצד המדינה, המשתלב במדיניות הכללית של הקצאת משאבים מדינתיים. האקט הזה יוצר, למעשה, ציבור עובדים לא-מקצועיים גדול, בשכר נמוך.

מנקודת המבט הזו, להגדלה המאסיבית של השירות הלאומי יש השפעות מאקרו, שאינן חיוביות בהכרח. ראשית, תוספת המשאבים למוסדות שהמדינה חפצה ביקרם איננה, במבט ארוך טווח, הקצאה שאין בצידה מחיר. המדינה מקצה משאבים למוסדות על סמך צרכים. אם אותה בת שירות שתוארה לעיל עוזרת קצת לאחיות ולסניטרים, היא ממלאת באופן חלקי תפקיד של אחות ושל סניטר. אם היא ממלאת, נאמר, שליש משרה של אחות וחצי משרה של סניטר – הרי שבית החולים זקוק פחות לאחיות ולסניטרים, ולכן ידרוש פחות אחיות וסניטרים – ובהתאם, יקבל הקצאה פחותה של תקציבים ושל תקני כוח אדם:"(למען הפשטות, השתמשתי כאן בדוגמא של בית חולים ממשלתי. בבית חולים של קופת חולים, או במוסד אחר שאינו מתוקצב ישירות על ידי המדינה, הליך ההתאמה של מספר המשרות הוא מורכב יותר – אך בסופו של דבר, כל אחד מהמוסדות שזכאים לסיוע משירות לאומי עשוי להיות זכאי לתקציב ממשלתי, ולכן דרישות כוח האדם שלו יתבטאו בדרישה כלפי המדינה, בסופו של דבר.)":. הסיבה שהשירות הלאומי כן יתרום למצבת כוח האדם של הארגונים האלה, במידת מה, היא שעלות העסקתם של אנשי השירות הלאומי נמוכה מעלות העסקתם של עובדים, אפילו אם אלו מועסקים בשכר מינימום – ולכן המדינה תקצה עובדים רבים יותר למוסדות אלו.

אך האם באמת מדובר בתהליך חיובי? למעשה יש כאן יצירת ציבור של מועסקים המרוויחים פחות משכר מינימום. אמנם מדובר במועסקים במוסדות שהמדינה מחשיבה כבעלי ערך, אך השאלה הנשאלת היא למה מי שצריך לשלם עבור הערך ×”×–×” הוא הצעירים שיבצעו בשכר מזערי עבודות שהיו עד היום עבודות בשכר מינימום, הוריהם של אותם צעירים שיצטרכו לממן את מחייתם – והעובדים שהועסקו בעבודות אלו בעבר, או שהעבודות האלה היו מקומות עבודה פוטנציאלים עבורם, וכעת ישארו מובטלים. המדינה רוצה לסייע לבתי חולים? שתתכבד ותעביר להם כסף. למדינה אין תקציב? אפשר להעלות מיסים בצורה פרוגרסיבית. לא צריך לקבוע 'מס עובדים עניים' ששמו שירות לאומי.

רגע, אז מה בעצם הפתרון לגיוס של כווולללם? על זה בפוסט הבא. מספרים לי שאסור לכתוב פוסטים ארוכים מדי, כי הקוראים מאבדים עניין.