שנים עשר טוק טוק – אחלה סיפור, אבל המסר…

נדב

עודד בורלא הוא גאון. אני פשוט לא מצליח להבין איך לא מוציאים הוצאות מחודשות של הספרים שלו.

אצלנו יש על המדף את 'פעם ועוד פעם' ואת 'שנים עשר טוק טוק', שניהם בהוצאות ישנות שקראו לנו כילדים. הילדים שלנו מתים על הספרים האלו, ויכולים לקרוא אותם שוב ושוב ושוב.

פעם ועוד פעם הוא אוסף חביב של סיפורים, על סף הנונסנס. שעות של קריאה מהנה על ריש ריש הכריש שלוקה בכל מחלה אפשרית, על נף נף הקרנף שהופך להיות עצבני כטקס התבגרות או על פילילי הפיל שמאיים על כל היער כדי למצוא מים.

שנים עשר טוק טוק הוא יותר מזה. לטעמי, מדובר באחד הסיפורים הכי רגישים, שמטפלים בסוגיה של ילדים 'חריגים' בצורה הכי עדינה והכי נכונה שאפשר. עד העמוד האחרון. לא כולל.

למי שלא מכיר, תיאור הסיפור בקצרה: לאמא יען נולדו 18 אפרוחים, כולם נחמדים, כולם מחונכים וכולם מקשיבים – מלבד אחד. כל האפרוחים לומדים איך להסתדר בטבע, ורק שנים עשר מתעסק ב'שטויות' – לשיר עם זיקיות, לטפל באריות זקנים וכו'. הספר מתמודד בצורה נפלאה עם מכלול הקשיים שסובל ילד – או יען – שחושב אחרת מכל השאר, החל מהדאגה האמהית לעתידו ('אוי לי ולנוצותי') ועד לבוז מבני קבוצת הגיל שלו (שקוראים לו שנים עשר טוק טוק, כי זה הצליל שעושה הראש הריק שלו). והסוף – אחרי שאמא נפרדת מכל האפרוחים, וגם מטוק טוק – בדאגה רבה, כמובן – מתואר בצורה כל כך יפה, שאין לי אלא לצטט:

זמן רב היה שנים עשר יען מוזר ומשונה. הכל חשבו כך. אך הוא הלך בדרכו. הוא גילה דברים מופלאים על כל סביבו: הוא גילה, למשל, שיש פרחים המפיצים שני ריחות שונים. שכאשר עצוב בלילה – אור הירח מלטף. הוא שמע שכאשר יורד גשם, האדמה לוחשת: תודה, עוד, עוד… וכאשר שוברים ענף של עץ הוא צועק: כואב לי! הוא התידד עם נמילי, הנמלה שכותבת שירים נפלאים, הוא שמע והבין את לחש רוחות הערב והיה יכול לחשוב כל מיני דברים שאחר כך באו והיו באמת…

נפלא, נכון? התגשמות חלומו של כל ילד חריג, שבזמן שהוא יושב בצד בהפסקה וכולם צוחקים עליו, חולם איך הוא יהיה אומן גדול שיוצג במוזיאונים הגדולים בעולם,נגן רוק שיפוצץ איצטדיונים או פיזיקאי שיזכה בפרס נובל. במילותיו של בורלא, 'יוכל לחשוב כל מיני דברים שאחר כך יבואו ויהיו באמת'.

למרבה הצער, זה רק הדף הלפני-אחרון. אחר כך בא עמוד נוסף, שנפתח במילים 'אבל אומרים שכעבור זמן למד סוף-סוף שנים עשר את כל הדברים ההם, האחרים', ומתאר איך שנים עשר הופך ליען נורמטיבי, מתחתן ומביא לעולם 19 אפרוחי יענים, בדיוק כמו אימו ואביו.

במקום החזון הנפלא, שמבטיח לילד השונה שאין גבול לדברים שאליהם יוכל להגיע, אנחנו מקבלים הבטחה חדשה. אם תתאמץ, בסוף אולי אפילו תצליח להיות כמו כולם. כמה מאכזב.

הבת שלי (5) ניסחה את זה מצויין:

נדב: את חושבת שזה סוף טוב?

ר': כן.

נדב: למה?

ר': כי יותר טוב לחשוב מה שצריך מאשר מה שרוצים

הדיאלוג הזה המשיך, כמובן, סביב השאלה מה עדיף לחשוב. אבל התשובה שלה ממצה את המסר של הספר – לחשוב מה שרוצים זה בסדר, זה מותר, כל עוד בסוף לומדים איך לחשוב מה שצריך.

אם רק הייתי מעיז לתלוש את העמוד האחרון.

20 תגובות »

נדב ב22/07/2008 22:00 תחת ספרות ילדים

20 Responses to “שנים עשר טוק טוק – אחלה סיפור, אבל המסר…”

  1. שחר הגיב:

    אתה נוגע כאן באחת הנקודות הכי כואבות ובעייתיות בספרי ילדים שאני יכול להעלות על הדעת. בדיוק כמוך אני לא מרוצה מסיום הספר (אם להודות על האמת אני לא מכיר ומסתמך על התיאור שלך), רק שבאותה מידה כמעט אני גם לא מרוצה מהסיום שאתה מעדיף, זה שקוטע את הספר עמוד קודם.
    מה שמרגיז אותי בכל סיפורי קבלת האחר האלה, ובראשם כמובן, הברווזון המכוער, הוא הצורך הקבוע כמעט לגלות בסוף הסיפור שהשוני והחריגות היו למעשה יתרונות מופלאים שהיו גלומים בגיבור מתחילת הדרך. כך יוצא, לטעמי, שהסיפורים האלה על פי רוב אינם מעודדים קבלה של האחר באמת. הברווזון המכוער מנצח כי הוא מתגלה כברבור יפהפה, אבל מה על ברווזון מכוער אחר שאינו ברבור אלא פשוט מכוער, ממנו יימנע הניצחון הזה.
    יש מעט מאוד סיפורים שמצליחים להימנע מהפיתוי לסיים באיזו נקמה מתוקה של האחר הדחוי שמתגלה כמיוחד, את אלה אני מעריך הרבה יותר.
    (זו תגובה חלקית צאוד ותוך כדי כתיבתה כבר קפצו לי לראש רעיונות נוספים, אבל בעצם כבר הבטחתי פעם פוסט שלם בנושא).

    • נדב הגיב:

      רואים שלא קראת.
      שנים עשר טוק טוק לא הופך להיות ברבור, ולא מנצח.
      בעמוד הלפני-אחרון, הוא פשוט מצליח להגיע אל היעד של אפרוח-היענים התמהוני שנשאר אותו דבר רק יותר. לא שינוי פתאומי, אלא הבשלה.
      היעד שלו גם לא מונגד ליעד של האפרוחים הנורמטיביים – עד כמה שאנחנו יודעים, הם המשיכו בחייהם ומנהלים חיי משפחה יעניים נורמטיביים ומאושרים.

  2. יורם גת הגיב:

    בעיני חלומות הגדלות (שאתה מייחס לילדים חריגים אבל הם מן הסתם עולים במוחותיהם של ילדים מכל הסוגים) הם דבר שלילי. שים לב שלא תיארת חלומות על חיים מספקים או מוצלחים על פי קנה מידה אישי (אומן או מדען שיוצרים או מגלים דברים יפים, מעניינים או מועילים) אלא חלומות על הכרה בידי הממסד והערצה מצד אחרים (הצגה במוזיאונים או זכייה בפרס נובל). השאיפה להכרה בידי הממסד נובעת מקונפורמיזם והשאיפה להערצה היא ביטוי לאליטיזם – שתי דרכי המחשבה הללו אינן ראויות לעידוד.

    • נדב הגיב:

      נראה שאתה מדמיין לך איזשהו אידיאל ליברליסטי של הערכה עצמית מנותקת לחלוטין מהחברה שבה אתה חי.
      בפועל, אין דבר כזה. אתה לא יכול להעריך את עצמך בסטנדרטים 'אובייקטיביים' או 'אישיים', כי כל קריטריון להערכה עצמית שיש לך ינבע, תמיד, מהחברה.
      מה זה 'אומן או מדען שיוצרים או מגלים דברים יפים, מעניינים או מועילים'? מי קובע אם הם כאלה? האומן או המדען עצמו? אתה באמת חושב שהאידיאל הוא מישהו שבטוח שהוא מצייר יפה, אבל כולם יודעים שהוא סתם מקשקש?

      אם כבר נכנסנו לזה, אז המטרה החברתית – הדרך ליישם את החזון של שנים-עשר-טוק-טוק-בלי-העמוד-האחרון – היא ליצור חברה שתעריך מגוון שלם של אופני התבטאות שונים.

      • יורם גת הגיב:

        > כל קריטריון להערכה עצמית שיש לך ינבע, תמיד, מהחברה.

        לא ברור לי מהו קו הטיעון שלך כאן. האם אתה סבור שהטרואיזם הזה מוכיח שהשאיפה להכרה בידי הממסד או להערצת ההמונים היא דחף חיובי?

        • נדב הגיב:

          הערצת המונים והכרה בידי הממסד הן שתי צורות קיצוניות של הערכה חברתית. כשכולם מעריכים אותך, אתה מקבל אחת מהן או את שתיהן בו זמנית.
          אלו אינן מטרות בפני עצמן, אבל כשהן מגיעות על הישגיו של אדם שפועל בהתאם למצפונו – הן ההכרה האולטימטיבית בהצלחתו.
          אם מישהו כותב מוזיקה כדי לזכות בפרס ישראל למוזיקה, או כדי שההמונים יקנו, יש בזה טעם לפגם. אם מישהו עושה את המוזיקה שהוא אוהב, וזוכה בפרס ישראל וכל אלבום שלו מגיע לפלטינה – מעולה!

          • יורם גת הגיב:

            > אלו אינן מטרות בפני עצמן, אבל כשהן מגיעות על הישגיו של אדם שפועל בהתאם למצפונו – הן ההכרה האולטימטיבית בהצלחתו.

            שני הסייגים שמנית – (1) הגדלות צריכה שלא להיות למטרה בפני עצמה, (2) הדרך להשגת הגדלות חייבת להיות כפופה לצו המצפון – מצדיקים בפני עצמם, לדעתי, זהירות רבה בהצגת השגת הגדלות כשאיפה לגיטימית.

            אפס, הבעייה הבסיסית יותר היא העובדה ש"גדולה" היא תופעה תחרותית באופן אינהרנטי (בניגוד ל"הצלחה" שהיא תופעה שיכולה להתפרש בהרבה מובנים ולא כולם תחרותיים). תמיד יוכל רק חלק קטן של הציבור להשיג גדולה, ובמידה רבה זה קסמה. כאשר הילד ההיפוטתי שהיצגת חולם על גדולה הוא חולם על כך שהוא "ינצח" את אלה שלעגו לו בכך שהוא ישיג עמדה שהם שואפים אליה אך לא יצליחו להשיג. ההצלחה שלו אינה הצלחה אישית שמוכרת גם על ידי אחרים אלא היא הצלחה שמוגדרת על פי סטטוס העילית שלה. הצגת החיים כתחרות והצגת ההצלחה בחיים כנצחון בתחרות הזו היא שורש הרע שברעיון הגדולה.

          • נדב הגיב:

            א. אני מסכים שיש סיכון בחינוך למצויינות. אני לא חושב שזה מכתיב פרידה מחינוך כזה.

            ב. נתתי שלוש דוגמאות – הצגה במוזיאון, אלבום פלטינה ופרס נובל (או ישראל). מבין השלוש, רק האחרונה היא תחרותית. שתי הראשונות לא באות על חשבונם של אחרים.

          • יורם גת הגיב:

            א. מצויינות וגדלות הם דברים שונים – מצויינות יכולה להיות מושגת על ידי כל מי שמתמסר להשגתה ואינה תלוייה בהשוואה לאחרים, גדלות מבוססת תמיד על עליונות על פני הרוב.

            ב. גם הצגה במוזיאון והקלטת אלבום פלטינה הם הישגים תחרותיים משום ששטח התצוגה במוזיאון מוגבל וכמות האלבומים הנמכרים היא מוגבלת.

            בכל מקרה, קיסמם של ההישגים הללו עבור הילד החולם נובע בראש ובראשונה מן עובדה שכיום הם מקנים לזוכה בהם סטטוס מיוחד, נעלה על האדם הממוצע. לפיכך אף אם תיאורטית ניתן היה לדמיין מצב שבו יזכה רוב בציבור להציג את ציוריו במוזיאון, נאמר, הרי במצב שכזה היה מתפוגג סטטוס העילית הקשור בכך והילד היה מעתיק את מושא חלומו להישגים אחרים, נדירים יותר.

          • נדב הגיב:

            א. תקרא לזה איך שאתה רוצה, זה לא נראה לי כל כך חשוב.
            ב. פשוט לא נכון. תבדוק מה קרה למכירות הכרטיסים של סרטים ישראלים בשנים האחרונות. התחילו לצאת סרטים טובים, הקהל התחיל להגיע. זה המצב גם לגבי מוזיקה. לגבי מוזיאונים זה יותר מורכב, אבל אין ספק שיש קשר בין איכות האומנות המיוצרת לבין שטח התצוגה במוזיאונים.

            ולהערה האחרונה שלך – זו הנחת המבוקש. אתה לא יכול להגיד לי שכל הקריטריונים שאני מציב מבוססים על הערצת ההמון, כי מי שרוצה אותם שואף להערצת ההמון.

          • יורם גת הגיב:

            > התחילו לצאת סרטים טובים, הקהל התחיל להגיע.

            לעולם יהיה מדובר במספר זעום של יוצרים בהשוואה למספר הצופים והמצב בנוגע לאלבומים או תערוכות הוא זהה. מעבר לכך, הסטטוס המבוקש תמיד יוגדר בצורה כזו שמספר הזוכים בו יהיה קטן. אם בעבר, לדוגמה, דובר על "אלבום זהב" כסמן להצלחה, הרי היום אנו מדברים על "אלבום פלטינה".

            > ולהערה האחרונה שלך – זו הנחת המבוקש. אתה לא יכול להגיד לי שכל הקריטריונים שאני מציב מבוססים על הערצת ההמון, כי מי שרוצה אותם שואף להערצת ההמון.

            עובדה היא שבשלוש הדוגמאות שנתת מדובר בהישגים שכרוך בהם סטטוס עילית (לפחות כיום, אם לא באופן אינהרנטי). האם אתה טוען שאך מקרה הוא שלא הכללת ברשימה שלך הישגים כגון "אב טוב" או "אדם ישר"?

          • נדב הגיב:

            מכיר את עקומת הפעמון? אם אני טוב מאוד במה שאני עושה, סבירות גבוהה שאין הרבה שעושים את זה טוב כמוני. אלה החיים.

          • יורם גת הגיב:

            > אלה החיים.

            לא – זוהי השקפה מסויימת על החיים המכונה "אליטיזם". אמנם ההשקפה הזו נפוצה במקומותינו אבל הדבר אינו הופך אותה לנכונה, ובוודאי שלא למובנת מאליה.

            אפילו נימוק עקומת הפעמון שנתת – פשטני ככל שיהיה – הוא למעשה נימוק נגדי לטענה שלך. הזנב של העקומה הזו (התפלגות נורמלית http://en.wikipedia.org/wiki/Normal_distribution) הוא מאד דק ולכן גם באוכלוסיה של מליונים ה"אלופים" או ה"טובים ביותר" אינם טובים באופן ניכר ממי שהוא סתם "טוב".

          • נדב הגיב:

            מה שנימוק עקומת הפעמון אומר הוא שאם אני טוב מאוד במה שאני עושה, רוב האנשים יהיו טובים פחות ממני.
            אם אני מנגן ממש, אבל ממש טוב בגיטרה – אני אנגן טוב יותר משאר האנשים, גם אם זה בכלל לא אכפת לי.

          • יורם גת הגיב:

            ראה תגובתי למטה.

  3. אליאונורה הגיב:

    איזה פוסט מקסים

  4. יורם גת הגיב:

    > אם אני מנגן ממש, אבל ממש טוב בגיטרה – אני אנגן טוב יותר משאר האנשים

    התפיסה האליטיסטית הסטנדרטית הזו של "לנגן ממש, אבל ממש טוב" לא רק שאינה הכרחית, היא למעשה כלל לא סבירה. מדוע אתה סבור שאפשר להגדיר סקאלה לינארית ומדוייקת המודדת את איכות הנגינה בגיטרה? ואם אפשר, מדוע לא למדוד על אותה סקאלה נגינה בכל כלי שהוא ("פלוני מנגן בגיטרה יותר טוב משאלמוני מנגן בתופים")? או אולי אפשר להשוות בין נגנים לציירים ("פלוני מנגן יותר טוב משאלמוני מצייר")? ובין אומנים למורים ("פלוני יוצר יותר טוב משאלמוני מלמד")? האם אפשר לכמת באופן השוואתי איכות של כל פעילות אנושית?

    האם תחת הנחת סקאלת מדידה יחידה ומדוייקת, לא סביר יותר להגדיר נגינה טובה ככזו שגורמת לנגן ולשומעים אותו סיפוק? האם לא סביר שעבור רוב הציבור אין כל הבדל אינהרנטי ביכולת הנגינה של רוב הנגנים המיומנים? האם לא סביר שטיב הנגינה הוא במידה רבה עניין של רקע תרבותי, של טעם, של מצב רוח, של השעה ביום, או של נסיבות חולפות אחרות? האם לא סביר שנגן אחד ינגן "טוב יותר" מנגינה מסויימת ונגן אחר ינגן "טוב יותר" מנגינה אחרת?

    > גם אם זה בכלל לא אכפת לי.

    איך ייתכן שלא אכפת לך אם אינדיקציה עבורך לאיכות היא עליונות על אחרים ואם אתה רוצה לעודד ילדים לחלום על השגת סטטוס שכזה?

  5. עודד בורלא בדרך כלל לא נושא מסר ילדותי רגיל, אם בכלל, ולכן אני מאמין שסוף הסיפור הוא דווקא ציני, וברור לו שזה לא ממש "סוף טוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

901507 דפים נצפים, 251 היום
313419 ביקורים, 46 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏