מיץ פטל באופן טבעי
נתאי
זה הפוסט השלישי בסדרת "מיץ פטל". קדמו לו זה וגם זה. תודה למרמיט שהעלה את הנקודה, והוביל אותי לדיון מעניין ב'באופן טבעי' על ספרי ילדים מעצבנים. קריאת הדיון הנ"ל הביאה אותי לכמה אבחנות לגבי אנשי 'באופן', שאת רובן אני לא מעוניין לחלוק, מפאת כבודם, בעקבות משפטים כמו:
"אם ל' גולדברג ומ' שטקליס מזעזעות אתכם, חכו עד שתקראו את "שירים ופזמונות לילדים מאת ח' נ' ביאליק". לקרוא ולא להאמין (ולהרחיק מילדים בכל מחיר)."
אני כן מעוניין לדון על הציטוט הזה מאת 'שמיכת טלאים':
האריה והג'ירפה הם צמד נודניקים טרחניים שלא מסוגלים לכבד את הפרטיות של מיצפטל. אז מה אם הוא לא רוצה שידעו מיהו? זכותו.
הציטוט הזה גרם לי לחשוב. אני מעולם לא תפסתי את הפעולה של הג'ירפה והאריה כהטרדה. היה מוזר לי לחשוב שיש אנשים שיתפסו זאת כך. מצד שני זה מאד ברור. שהרי ג'ירפה ואריה באמת רוצים לחדור לו לפרטיות. השאלה הגדולה שעולה מכאן היא: מה היא מטרת מסעם של ג'ירפה ואריה? התשובה לשאלה הזו עשויה להוביל למקומות מאד מאד מעניינים.
לכאורה מה שמוביל אותם זו הסקרנות:
"החיות בחורשה שאלו מי הוא מיץ פטל, אבל אף חיה לא ידעה"
אבל בעצם, המסע שלהם הוא המסע לגלות מי הוא האחר. סארט אמר "האחר הוא הגיהנום". הוא צודק. אבל אנחנו גם לא יכולים בלי האחר. וזה המסע הכי חשוב שילד עושה בעצמו. במסע הזה יש לא מעט אכזבות וסכנות, כפי שמגלים ג'ירפה ואריה.
בכל אחד מאיתנו יש ג'ירפה ואריה סקרנים שרוצים לפגוש את האחר, שרוצים להגיד את המשפט הנוגע שהם אומרים למיץ פטל, תוך שהם חושפים את הסיבה האמיתית למסעם: "אתה רוצה להיות חבר שלנו?". את זה הם אומרים דווקא ממקום של כוח וניצחון. אחרי שהם נטלו ממיץ פטל את הנכס העיקרי שלו - האנונימיות. חבל שלא ידענו להגיד לערבים "אתם רוצים להיות חברים שלנו?" אחרי שניצחנו אותם והשפלנו אותם.
לדעתי זו אמירה נפלאה של חסד, שבעצם הופכת את יחסי הכוחות בין מיצפטל לג'ירפה ואריה. בהתחלה היתרון שלו - הוא מסתגר בביתו, ובז לנסיונות האדיוטיים של ג'ירפה ואריה לגלותו- כנראה שבכל יציאה קיימת הסכנה לצאת פאתט. אבל זו גם אמירה שהחסד יותר חזק מכל חומה, בסופו של דבר.
מצד שני בכל אחד מאיתנו יש את המיץ פטל, המיזנטרופ הפנימי, שרוצה להגיף את התריסים האדומים, את החלונות הירוקים והווילונות הצהובים, ולהשאר לבד בלי הפרעה. הקונפליקט הזה הוא אחד הבסיסיים בנפש האנושית. ומה שהצחיק אותי באמירה של 'שמיכת טלאים' היה שנראה לי שהיא דברה מתוך המיץ פטל הפנימי שלה.
ואני חושב שבכל עניין החינוך הביתי, כמו בחברה שלנו בכלל, יש קצת יותר מדי "מיץ פטל", וקצת פחות מדי "ג'ירפה ואריה".
.
תגיות:באופן-טבעי, מיץ-פטלפוסטים קשורים
נתאי ב1/08/2007 1:57 תחת החיים שלי, חברה בישראל, ספרות ילדים
מריץ FireStats
מבריק.
אתה רואה, בשביל דברים כאלה אני משלם לך משכורת.
טוב, די ברור שחינוך ביתי סוציאליזם.
נראה לי שתתעניין בדף מהאתר שנקרא "דפקט קיבוצי".
http://tinyurl.com/3bhqdw
(יאללה מכות יאללה!)
תראה, תשמע, תבין.
לא קשה לצחוק על אנשי "באופן טבעי". לזכותם ייאמר שהם עושים את זה בעצמם לא מעט. (הרבה מ) האנשים האלה רפלקסיביים ומודעים לעצמם יותר מהמקובל ב"מיינסטרים". אם תקרא עד הסוף את הדף שלינקקת אליו, תראה שיש חילוקי דעות וויכוחים - גם ביחס לספרים שונים, וגם על הקונספט של "פסילת" ספרים.
בתור אחד שבעצמו בוחן סאבטקסטים ומשנה מילים של ספרי ילדים, נראה לי שאתה דווקא יכול להתחבר לזה. כל אחד מותח את הגבול איפה שהוא רואה לנכון.
יש לי הרבה בעיות עם הרעיון של חינוך ביתי, אבל הוא נראה לי יותר ויותר קורץ ביחס לחלופה הממלכתית המסרסת.
ואני לא מתכוון לסנגר על ה"באופנים". אני מהאו"ם - מבחינתם אני מיינסטרים קונפורמיסטי בדיוק כמו שבעיני המיינסטרים אני שאנטי-באנטי סטלן ואוטופיסטי. רק רציתי לציין שבאתר העצום הזה, לצד הרבה הבלים היסטריים, אפשר למצוא לא מעט תובנות נוקבות שפקחו לי את העיניים בענייני הורות וכבוד לילדים. חבל לשפוך את התינוק יחד עם האמבטיה.
קל מאד לצחוק על אנשי באופן טבעי, וזה גם כיף ומשחרר מאד. הבעיה היא שבמובן מסוים גם אני נמנה על אנשי 'באופן' וביותר מדרך אחת. בקהילה כמו קיבוץ זה לא פשוט, ואנחנו זוכים להרבה מבטים עקומים בשל כך, אבל מילא, אם מבטים עקומים היו מפריעים לנו באיזשהוא אופן מזמן לא היינו בקיבוץ.
העניין הוא לא הגיחוך שהגישה מעלה, אלא שאני מרגיש שיש משהו מאד אגוצנטרי , בדלני וטהרני בתפיסות החינוך הביתי, שלאו דווקא מטיב עם הילדים והמערכת המשפחתית כולה.
[...] טוב, נו, כנראה שהוא טיפוס מיץ פטל. [...]