הפוליטי עשה סיבוב שלם, וחזר לאישי

נתאי

לא מזמן פגשתי קרוב משפחה שלי, שנראה כאילו נגזר מעיתון "לחקלאי". בן כשישים, גבוה, עם שפם, רוכב על סוסים, קאובוי ישראלי. הוא מאד אוהב את הארץ והמדינה, בצורה הכי תמימה ויפה שיש. הוא סיפר לי שבעת המשט הראשון הם עשו משט נגדי, והוא אירגן רכיבה משותפת ענקית למען גלעד שליט. הוא קבל על כך שהתקשורת לא מכסה כמעט יוזמות כאלו. הוא גם לא רואה שום קשר בין המאבק הפוליטי לבין האומללות והמצוקה שהוא חש בחייו האישיים.

מי שרוצה להבין את המקור של האפיק ×”×–×” לפעילות פוליטית חייב לחזור לקום המדינה. אז הייתה הפעילות הפוליטית הדומיננטית למען הכלל – יצובה וביסוסה של המדינה הצעירה. מי בצבא, מי בחינוך, מי בחקלאות ומי בתעשיה ובחברה. כולם תרמו למטרה המשותפת. וייתרה מכך, מי שעשה למען עצמו – נתפס כבוגד בכלל. האידיאל של דור תש"×— ×”×™×” ביטול הפער בין הפוליטי לאישי – והגשמתו הייתה אידיאלית בחיי קיבוץ.

התפיסה הזו נטעה עמוק בתוך הנפש הישראלית למשך שנים רבות, עד שלמשל בשנות ילדותי בקיבוץ, אחד מיכינויי הגנאי החריפים ביותר היה "אגואיסט"- זה שעושה למען עצמו ומזניח את הכלל. ומי שכבר רצה לעשות משהו "חברתי" הלך להדריך בתנועה בעיירת פיתוח או משהו, כי הרי ברור שלנו אין שום קשר לכל הנושא של נזקקים, מצוקה חברתית וכדומה. כשכוננו אותם כנזקקים, כוננו את עצמנו כמיטב הנוער. כפי שכתבה נעמי שמר בשירה בהאחזות הנחל בסיני: "ארץ ישראל הישנה/ היפיפיה והנשכחת/ אשר הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת"

במשך השנים לאט לאט התרוקנה העשייה למען הכלל כמעט לגמרי, מילת הגנאי הנפוצה הפכה ל"פראייר"- היפוכו של האגואיסט – ×–×” שעושה למען הכלל בשעה שכולם עושים למען עצמם. העשייה למען הכלל איבדה מתוכנה – גם בגלל שהמדינה התחזקה מאד, וכעת המשאבים שלה הופכים את משאבי הפרט למגוחכים וזניחים, בעלי ההון לא מתנדבים לקחת את העול החברתי עליהם, למעשה הם תורמים בשיעורים פחותים מבמערב, למרות שהמדינה מפנקת אותם בנדיבות. והמאבקים החברתיים מתמקדים במטרות ריקות – כמו גלעד שליט, שלא ברור מה תרם המאבק הציבורי להחזרתו, חלוקת חבילות מזון לנזקקים, שאיש לא יודע לומר לאן הן מגיעות בדיוק, והאם הנזקקים שקיבלו אותם לא ישארו רעבים לאחר החגים. כל אלו הורידו את רמת האפקטיביות של המחאה מן הסוג ×”×–×” כמעט לאפס, מה שמאד נוח לשלטון, שלרוב מחבק אותה, או לכל הפחות לא מתנגד לה, כיוון שהיא מהווה שסתום לחצים יחסית לא מזיק, שלא מחייב את השלטון לתת תשובות לשאלות קשות מדי, ולא מפריעה לו להמשיך במלאכתו האמיתית – העברת ההון מן העניים וממעמד הביניים אל העשירים.

העשייה הזו היא תחליף עלוב ונוח לשלטון לעשייה חברתית פוליטית – חיזוק מערכות הרווחה והשירותים לאזרח, שבעשורים האחרונים נשחקו עד דק וכמעט שלא נותר מהם כלום. בכל שנה נשחק מעמד הביניים, ועוד ועוד משפחות נזרקות לעוני, כמו הדחה בריאליטי. העניים של היום הם כבר לא אנשי הפנתרים השחורים, או כיכר הלחם. אלו כבר לא וויקי כנאפו ממצפה רמון או ישראל טוויטו ממאהל כיכר הלחם שאפשר להתייחס אליהם בפטרונות ואדנות ×›"שכבות החלשות" אלא צעירים אשכנזים ברובם, בני מעמד הביניים לשעבר, מה שפעם היו קוראים "ילדי שמנת" ו"דור האספרסו".

לכן יש משהו מאד מרענן בעייני באנשים צעירים שאומרים אנחנו נלחמים בשביל עצמנו, בשביל מה שמגיע לנו, לא בשביל עניים מופשטים, לא בשביל חייל חטוף, אלא בשבילנו. אנחנו עניים, אנחנו נזקקים. סוף סוף נמצא האגואיסט שהוא גם פרייאר.

על רקע ההתנפלות על מירי רגב מיהרו לשייך את המחאה לשמאל. יש בכך מידה מסויימת של אמת, אבל מי שנלחמת כמו אריה בוועדת הכספים למען תשובה, לא יכולה לצפות להתקבל בתשואות במאהל כזה.

11 תגובות »

נתאי ב17/07/2011 10:13 תחת כללי

11 Responses to “הפוליטי עשה סיבוב שלם, וחזר לאישי”

  1. גם בכפר-סבא כשאני הייתי ילד (שנות ה-80') אגואיסט הייתה אחת הקללות. אולי כי זה לא סתם קללה חסרת משמעות, יש בה התייחסות לאופיו האמיתי של המקולל עצמו, לא לעיסוקיה המדומיינים של אמו.

    • נתאי הגיב:

      היום אגואיסט היא כלל לא מילת גנאי בעיני הילדים, לדעתי. זה ברור מאליו שאתה עושה קודם כל למען עצמך. אני ביליתי חלק גדול מחיי הבוגרים בניסיון להפוך לקצת יותר אגואיסט. אחרי שבטירונות למשל הייתי קודם כל מעמיד למסדר את הציוד של המחלקה ואחר כך מתפנה אם נשאר זמן לציוד האישי שלי.

  2. ואם להמשיך להתעסק בנקודה השולית בפוסט שלך, נדמה לי שהגדרה נכונה יותר לפראייר תהיה מי שלא דואג לאינטרסים שלו בכלל, ואגואיסט הוא מי שדואג רק לאינטרסים של עצמו.

    • נתאי הגיב:

      אני מת על איך שכל פעם נקודה שולית אחרת בפוסט שאי אפשר לחזות מהי הופכת ללב הדיון הסוער בו. ×–×” ממש ×›×™×£. ולעניינינו: כל הקצאה של משאבי הפרט למען הכלל ללא הבטחת תמורה מתאימה – זו פרייריות לפי ההגדרה שלי.

  3. אני דווקא לא מוצא שום דבר חינני במאבק הזה.
    זה מאוד מעציב אותי הנתק כל כך גדול בחברה שלנו שהתל אביבים הצעירים מפגינים למען זכותם לבועה ניו יורקית בעוד שמול העיניים שלי ושלך חיים אנשים כמו בדרום סודן.
    אני מוצא את המאבק הזה מקצין את הפערים האדירים ואחד הדברים שקיבלתי בפייסבוק בנוגע לזה היה בקרוב כולנו נצטרך לעבור למצפה רמון או ברלין.
    הדבר היחידי שמעודד אותי הוא שהמחאה חודרת לשכבות כבימים שעד כה פונקו ויתכן שיתפשט הלאה לכדי שינוי משמעותי.

    • נתאי הגיב:

      על כל מחאה אפשר להגיד שיש מחאות אקוטיות וחשובות ממנה. לרוע המזל לאף אחד לא איכפת שכנפו ממצפה רמון או בדווי מאל ערקיב מפגין, זה פשוט לא סקסי. כאן יש התרחבות של המחאה לשכבות חדשות, שעד עכשיו היו מנותקות ממנה, וזה הדבר החיובי כאן. המחאה הזו לא מייתרת או מחליפה את שאר המחאות, אלא מצטרפת אליהן.

  4. כדורבנות.
    (וגם נוי אלוש במיטבו.)
    הציווי להילחם רק למען "האחר", שהפך לקריקטורה של השמאל, גוזר חוסר אפקטיביות על כל מאבק.
    כי הרי אין מלחמה כמו מלחמה על הבית. האישי. שלך.

    ובתגובה לתגובתו של אסי סיקורל לעיל:
    בהמשך למשפט האחרון, ראוי לציין שאי אפשר לדעת איפה ינחת הגפרור שיצית לבבות ו/או מהומות.
    ואפשר להזכיר שמהפכת היסמין התחילה "בסך הכל" בבעל מאפייה טוניסאי (בורגני!) שנשבר לו מהתעללות המשטרתית.
    גם רוזה פארקס נשארה לשבת באוטובוס ממניעים "אגואיסטיים".
    וכן הלאה.

    • רוזה פארקס, עד כמה שאני יודעת, הייתה חברה פעילה באגודה לזכויות האזרח (ואין בכך כדי לזלזל בחשיבות המאבק או בהצלחתו)

      • בהחלט ייתכן, ואני מודה שאני לא מתמצא בפרטי הסיפור שלה.
        ובכל אופן, היא היתה פעילת זכויות אדם שנלחמה למען *עצמה* ולא למען הזולת או האחר.

        אולי זה לא יכול להיות אחרת. אולי האש בלבבות (excuse my Russian) יכולה להידלק רק אצל מי שנלחם על עצמו, והעוזרים "מבחוץ" יכולים רק ללבות אותה, ו/או להבין בעצמם שהיא נוגעת גם להם ובוערת גם בהם.

        כמו שאמר הזקן הסיני מהאגדות: אי אפשר להוציא את האווז מהבקבוק. הוא חייב (לרצות) לצאת בעצמו.
        [סטארט-אפ: להציג רק את התשובות של קואנים, במקום את השאלות.]

  5. ונזכרתי גם בציטוט ברוח "ההישג הכי גדול של הניאו-ליברליזם הוא הצלחתו לשכנע את מעמד הביניים שהוא לא מנוצל", רק שלא נזכרתי מי המצוטט.

  6. […] אז ×”× ×”, פתאום מתבהר לי בלי שום רמה של הפשטה שהמאבק ×”×–×” גם שלי. לא בשם משפחת אל ×¢×’'ו ונפגעי הדיור הציבורי. לא בשם אף אחד אחר מהמופלאים שמתקבצים במאהלים ומרכיבים יחד את הפאזל. אלא (גם) בשמי, ובשם בני ביתי. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

971732 דפים נצפים, 63 היום
319276 ביקורים, 51 היום
FireStats icon ‏מריץ FireStats‏