??????? ?? ???

לא מזמן פגשתי קרוב משפחה שלי, שנראה כאילו נגזר מעיתון "לחקלאי". בן כשישים, גבוה, עם שפם, רוכב על סוסים, קאובוי ישראלי. הוא מאד אוהב את הארץ והמדינה, בצורה הכי תמימה ויפה שיש. הוא סיפר לי שבעת המשט הראשון הם עשו משט נגדי, והוא אירגן רכיבה משותפת ענקית למען גלעד שליט. הוא קבל על כך שהתקשורת לא מכסה כמעט יוזמות כאלו. הוא גם לא רואה שום קשר בין המאבק הפוליטי לבין האומללות והמצוקה שהוא חש בחייו האישיים.

מי שרוצה להבין את המקור של האפיק ×”×–×” לפעילות פוליטית חייב לחזור לקום המדינה. אז הייתה הפעילות הפוליטית הדומיננטית למען הכלל – יצובה וביסוסה של המדינה הצעירה. מי בצבא, מי בחינוך, מי בחקלאות ומי בתעשיה ובחברה. כולם תרמו למטרה המשותפת. וייתרה מכך, מי שעשה למען עצמו – נתפס כבוגד בכלל. האידיאל של דור תש"×— ×”×™×” ביטול הפער בין הפוליטי לאישי – והגשמתו הייתה אידיאלית בחיי קיבוץ.

התפיסה הזו נטעה עמוק בתוך הנפש הישראלית למשך שנים רבות, עד שלמשל בשנות ילדותי בקיבוץ, אחד מיכינויי הגנאי החריפים ביותר היה "אגואיסט"- זה שעושה למען עצמו ומזניח את הכלל. ומי שכבר רצה לעשות משהו "חברתי" הלך להדריך בתנועה בעיירת פיתוח או משהו, כי הרי ברור שלנו אין שום קשר לכל הנושא של נזקקים, מצוקה חברתית וכדומה. כשכוננו אותם כנזקקים, כוננו את עצמנו כמיטב הנוער. כפי שכתבה נעמי שמר בשירה בהאחזות הנחל בסיני: "ארץ ישראל הישנה/ היפיפיה והנשכחת/ אשר הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת"

במשך השנים לאט לאט התרוקנה העשייה למען הכלל כמעט לגמרי, מילת הגנאי הנפוצה הפכה ל"פראייר"- היפוכו של האגואיסט – ×–×” שעושה למען הכלל בשעה שכולם עושים למען עצמם. העשייה למען הכלל איבדה מתוכנה – גם בגלל שהמדינה התחזקה מאד, וכעת המשאבים שלה הופכים את משאבי הפרט למגוחכים וזניחים, בעלי ההון לא מתנדבים לקחת את העול החברתי עליהם, למעשה הם תורמים בשיעורים פחותים מבמערב, למרות שהמדינה מפנקת אותם בנדיבות. והמאבקים החברתיים מתמקדים במטרות ריקות – כמו גלעד שליט, שלא ברור מה תרם המאבק הציבורי להחזרתו, חלוקת חבילות מזון לנזקקים, שאיש לא יודע לומר לאן הן מגיעות בדיוק, והאם הנזקקים שקיבלו אותם לא ישארו רעבים לאחר החגים. כל אלו הורידו את רמת האפקטיביות של המחאה מן הסוג ×”×–×” כמעט לאפס, מה שמאד נוח לשלטון, שלרוב מחבק אותה, או לכל הפחות לא מתנגד לה, כיוון שהיא מהווה שסתום לחצים יחסית לא מזיק, שלא מחייב את השלטון לתת תשובות לשאלות קשות מדי, ולא מפריעה לו להמשיך במלאכתו האמיתית – העברת ההון מן העניים וממעמד הביניים אל העשירים.

העשייה הזו היא תחליף עלוב ונוח לשלטון לעשייה חברתית פוליטית – חיזוק מערכות הרווחה והשירותים לאזרח, שבעשורים האחרונים נשחקו עד דק וכמעט שלא נותר מהם כלום. בכל שנה נשחק מעמד הביניים, ועוד ועוד משפחות נזרקות לעוני, כמו הדחה בריאליטי. העניים של היום הם כבר לא אנשי הפנתרים השחורים, או כיכר הלחם. אלו כבר לא וויקי כנאפו ממצפה רמון או ישראל טוויטו ממאהל כיכר הלחם שאפשר להתייחס אליהם בפטרונות ואדנות ×›"שכבות החלשות" אלא צעירים אשכנזים ברובם, בני מעמד הביניים לשעבר, מה שפעם היו קוראים "ילדי שמנת" ו"דור האספרסו".

לכן יש משהו מאד מרענן בעייני באנשים צעירים שאומרים אנחנו נלחמים בשביל עצמנו, בשביל מה שמגיע לנו, לא בשביל עניים מופשטים, לא בשביל חייל חטוף, אלא בשבילנו. אנחנו עניים, אנחנו נזקקים. סוף סוף נמצא האגואיסט שהוא גם פרייאר.

על רקע ההתנפלות על מירי רגב מיהרו לשייך את המחאה לשמאל. יש בכך מידה מסויימת של אמת, אבל מי שנלחמת כמו אריה בוועדת הכספים למען תשובה, לא יכולה לצפות להתקבל בתשואות במאהל כזה.