הרהורים של אבא

טעמי בטחון (על פי רעיון של יריב מוהר)
========
בפורים התחפשתי לטעמי ביטחון,
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

הלכתי לרעי, ידידי היקר
והורדתי לו כאפה באחורה של הצוואר
למה? שאל הידיד המופתע
מטעמי בטחון, אמרתי והוספתי עוד בעיטה.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

בחשאי באישון ליל חמקתי לדירת השכן, איש אמיד וחביב
החרמתי לו אייפד ושני קילו זהב
טעמי בטחון, תעודת כשרות לגנב.

טעמי בטחון, טעמי בטחון
זה נראה לי מגניב, הדבר הנכון.

לקחתי לי חוף ים פרטי, שיהיה פה איפה עם החבר'ה על האש לעשות
לירוקים המגעילים אמרתי להתחרקש
אני בינתיים במנהיג ערבי בתוניס מתנקש.

אזרח יקר, לך לישון
אנחנו שומרים עליך מטעמי בטחון
תנוח בשקט ואל תבכה
כשתקבל את החשבון.
כי כל מה שעשינו, עשינו
[מקהלה]
מטעמי בטחון, אפשר בבקשה את החשבון?
[מקהלה בוכה]

הנשיאה בייניש חתמה אתמול על פסק הדין האחרון שלה שבו בחרה לסיים את קריירת השיפוט שלה, פסק דין שפוסל את הסעיף בחוק שקובע שמי שיש לו רכב אינו יכול לקבל קצבת הבטחת הכנסה.

הביטול הזה הוא חדשה משמחת מאוד. עד היום, כל מי שהחזיק ברכב (מעל נפח מנוע מסויים), לא היה יכול לקבל הבטחת הכנסה, בשום תנאי. כלומר, גם אם לא הייתה לך הכנסה נמוכה מאוד מחלטורות בתחום הנקיון, נניח, אבל הייתה בבעלותך טרנטה חבוטה ששימשה אותך כדי להגיע לחלטורות האלה בדיוק – לא היית זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. או הרכב, או הקצבה.

הסעיף הזה הוא שריד מצער של תקופה אחרת, שבה מחד, מערכת התחבורה הציבורית הייתה סבירה יותר, ומאידך – אחזקת רכב הייתה סממן של מותרות. באותם ימים, יתכן שהבעלות על רכב יכלה לשמש כעדות על כך שהאדם אינו באמת נזקק, אלא מנסה לרמות את המערכת. היום – כשאין אפשרות ריאלית להשתמש בתחבורה ציבורית, וכשרכב הופך להיות הכרח הקיום – הסעיף הזה היה עוד אחד ברשימה ארוכה של סעיפים, שמטרתם הייתה להתעמר בחייהם של מקבלי קצבאות – מתוך ההנחה הניאו-ליברלית הידועה, שכל מי שנזקק לרווחה הוא כנראה רמאי שרוצה לחיות על חשבוננו.

ולכן, כמובן שאני מברך על פסק הדין הזה.

אבל מכאן ועד חגיגת השמחה שנרשמה בעקבות פסק הדין, המרחק גדול. פסק הדין הזה מתקן עוול, אבל איננו משנה שום דבר מהותי במצבם של אזרחי ישראל. בניגוד להערכות, הוא לא מעיד על כך שבית המשפט השווה בין זכויות חברתיות לבין זכויות אחרות – וגם אם עשה זאת, המשמעות של הצעד היא מוגבלת.

ראשית, משום שבית המשפט הוא זירה גרועה מאוד לקידום מדיניות חברתית. כפי שמזכירה לנו שוב ושוב תמר בן יוסף, מדיניות חברתית, מטבעה, היא לא עניין של שחור ולבן. היא עניין של מינונים, של כמויות, ושל כוונון עדין. הביקורת השיפוטית יכולה, אולי, למנוע את העוולות הגדולות ביותר שגורמת מדיניות חברתית (כמו למשל, המקרה הנוכחי או הפרטת בתי הסוהר; אבל גם בזה היא לא תמיד מצליחה, כמו שמוכיח בג”צ קיום בכבוד) – אבל אין לה את הכלים לתכנן מדיניות שוויונית אמיתית. בג”צ יכול למנוע את המקרה שבו מפריטים סמכות בסיסית כמו כליאה; הוא אינו יכול למנוע את ההעברה הזוחלת של עוד ועוד שירותים מידי המדינה לידיהן של עמותות שונות ומשונות. הוא יכול למנוע כלל גורף כמו זה שנפסל היום; הרבה יותר קשה לו לעמוד מול החוקר של ביטוח לאומי שיורד לחייה של אם חד-הורית, במטרה להוכיח שהיא מקיימת קשר זוגי. מעורבות של בית המשפט בתחום החברתי היא מבורכת, אבל איננה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית ראויה בתחום.

שנית, משום שנראה שבית המשפט הישראלי גם לא כל כך רוצה. זה יפה שהנשיאה בייניש בחרה לתמוך בזכויות החברתיות דווקא בפסק הדין האחרון שנתנה. יפה, אבל מאוד סימבולי, ומבהיר היטב את החשיבות שמעניק ביהמ”ש לזכויות החברתיות – מין דבר נאור כזה, שיפה להתקשט בו. אין מה להשוות לזכויות מהותיות, כמו חופש העיסוק או זכות הקניין, שהן יהרג ובל יעבור (ולא לחינם, הביטוי הראשון של המהפכה החוקתית הידועה, בפס”ד בנק המזרחי, היה ביחס לזכות הקניין).

איך התייחסה בייניש לזכויות החברתיות בהחלטות שקדמו להחלטה האחרונה שלה? שאלה מצויינת. כאן אפשר לפנות לפס”ד שהוא אולי אבן דרך בשאלת ההגנה על הזכויות החברתיות בישראל – בג”צ קיום בכבוד, שדן בעתירה נגד הגזירות על הבטחת הכנסה של 2003, בטענה שהקצבאות הורדו לגובה כזה שאינו מאפשר עוד קיום בכבוד של הנזקקים להבטחת הכנסה.

בית הדין הגבוה לצדק – זה שידע לגזור מתוך המשפט הקצר ‘כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו’ את עקרון השוויון, את חופש הדיבור ומה לא – לא ידע לומר בפה מלא ש’כבודו’ של אדם כולל גם את הזכות שלא לבחור בין מזון לבין תרופות לבין קורת גג. השופטים קבעו אמנם שיש זכות לקיום בכבוד, ושעל המדינה להבטיח אותה – אבל שאותם קיצוצים לא הביאו לפגיעה בזכות הזו. ואני תוהה, האם השופטים הנכבדים ניסו פעם להתקיים חודש מ-2,700 ש”ח למשפחה, רק כדי להרגיש את מידת הכבוד שאדם יכול להשיג בסכום כזה.

ומי בחותמים על דעת הרוב? כבוד הנשיא אהרון ברק, מגדולי המשפטנים שלנו. נשיא ביהמ”ש העליון הנכנס, השופט גרוניס. סגן הנשיא ריבלין. וגם – תחזיקו חזק – אחת, דורית בייניש. המחוייבות הראויה לציון שלה לזכויות חברתיות כנראה הייתה עסוקה במשהו אחר באותו הרגע.

אכן, לדורית בייניש יש רקורד של פסיקות חשובות, המשיקות לנושאים חברתיים. החל מפסק הדין שקבע שאסור להורה להכות את ילדו, ועד פסילת הפרטת בתי הסוהר. אבל כל אחת מהפסיקות האלה נשענה על נימוקים שאינם לקוחים מתחום הזכויות החברתיות דווקא. אז מדוע דווקא הסיקה האחרונה שלה – זו שברור שלא יהיה לה המשך – אנחנו מניחים שיש משמעות עמוקה וחשובה?

בג”צ לא יכול להיות משענת למדיניות שוויונית סוציאל דמוקרטית, וגם לא כל כך רוצה בכך. הוא יכול, לכל היותר, לתקן בשוליים את העוולות הצורמות ביותר של הניאו-ליברליזם, וגם את זה הוא לא שש לעשות.

 

פורסם במקור בעבודה שחורה

טוב, כמו שאתם יכולים לראות מהכותרת, זמן לפוסטים ארוכים ומושקעים אין לי. אבל יש דברים שחשוב לכתוב:

קודם כל, החדשות המשמחות של החודש: דובי ויהונתן החליטו להתמודד בפריימריז הקרובים של מפלגת העבודה, במטרה להיבחר לכנסת ה-19. דובי ויהונתן בכנסת זה עוד 2 חברי כנסת שגם יעבדו ברצינות בשבילכם, וגם ייצגו עמדות שמאל כלכלי ומדיני בצורה ראויה ומעוררת כבוד. אז אם לא התפקדתם עדיין למפלגת העבודה, הנה עוד שתי סיבות טובות. יאללה, רוצו. ואם אתם מהדור הצעיר, שמעדיף להראות את ההעדפות האידיאולוגיות שלו דרך הפייסבוק, אז הנה לכם (אבל כמובן שזה לא במקום להתפקד).

---

ועכשיו לסיבה שאין לי זמן לכתוב: לקחתי על עצמי לארגן השנה את הכנס השלישי של ESPAnet ישראל לחקר המדיניות החברתית, שיתקיים במכללת אשקלון, באירוח ביה”ס לעבודה סוציאלית (שבו אני גם מלמד).

בלי להעיד יותר מדי על עיסתי, אומר רק שנראה לי שתכנית הכנס יצאה מאוד מוצלחת – עם פרופ’ טרכטנברג כדובר עיקרי אחד, ופרופ Veit-Wilson, מומחה עולמי לקביעת גובה הכנסת מינימום, כדובר שני, ועם סדרה של הרצאות מרתקות.

אשמח מאוד לראות אתכם, באופן אישי, בכנס – שיתקיים, כאמור, במכללת אשקלון בתאריך 1 במרץ. ההרשמה באתר

אלו מכם שהם חברים שלי בפייסבוק, יודעים כבר שהחלפתי לפני כחודש את שמי מ'נדב פרץ' ל-'נדב פרץ-וייסוידובסקי'. השינוי בפייסבוק הוא חלק מתהליך (ארוך ולא פשוט…) של שינוי שם המשפחה שלנו, לכל המשפחה, לאחר 12 שנות נישואין. השלב של משרד הפנים עוד לפנינו, עקב ביורוקרטופוביה…

באופן טבעי, ההחלטה על שינוי שם היא החלטה שמבוססת על מגוון של נימוקים. חלקם מאוד פרטיים, וישארו בין אשתי לביני. אחרים הם פחות אישיים, ומדוברים בין חברים – אבל לא מתאימים לפורום פומבי כמו ×–×”. ויש נימוקים שראויים לפרסום פומבי, שיבואו כאן.

למה לאמץ שם משפחה ממוקף?

אנחנו מאמינים שזוגיות לא מורכבת רק מבני זוג. יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות-מוצא – הגבר מצטרף למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן-הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה כזו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה ×”×›×™ ברורה שאפשר.

וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן (רק) בטיעון פמיניסטי-תיאורטי, על חשיבותה של שוויוניות בבחירת משפחות מוצא. מדובר על החשיבות של השתייכות למשפחה ספציפית, למשפחת וייסוידובסקי. מנקודת המבט שלי, נדב, אני עושה את הצעד ×”×–×” משום שאני גאה להשתייך למשפחה הספציפית הזו, משפחת וייסוידובסקי, ואני רוצה שהשייכות הזו תתבטא באופן פומבי, וכמובן – שהשייכות הזו תתבטא גם בשמם של ילדינו.

מה גם שהשם וייסוידובסקי רחוק מלהיות שם נפוץ – משפחתה של אשתי היא המשפחה היחידה שנושאת את השם ×”×–×” בארץ, וכנראה שגם ברחבי העולם אין הרבה. יש סוג של אחריות ויחודיות בנשיאת שם נדיר, ויש כאן מידה של 'הטיית שכם' לשימור השם.

למה דווקא עכשיו?

שאלה טובה. מדוע אנו משנים את השם דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים של נישואין?

הסיבה הראשונה היא פרוזאית – ×›×™ לא עשינו את ×–×” קודם. התחתנו צעירים, כשעוד לא היינו מודעים מספיק למגוון השיקולים. אנחנו משתעשעים ברעיון מזה זמן, ועכשיו החלטנו לעשות את הצעד.

הסיבה השנייה מקורה בשאלות ששאלו הילדים. כשילדים לומדים את הנורמות החברתיות שלנו, הם לפעמים מאלצים אותנו להסתכל עליהן במערומיהן.

– 'למה קוראים לנו פרץ?'

– '×›×™ אנחנו חלק ממשפחת פרץ'

– 'אז ×–×” אומר שאנחנו לא חלק ממשפחת וייסוידובסקי'?

(וכן, ×–×” המקום גם להגיד תודה למיכל רום – שהדוקטורט ואחר כך הספר שלה גרמו לנו לחשוב שוב על הנושא)

ומה עם הילדים?

טוב תודה, איך אצלכם?

לא, ברצינות, אתם לא עושים לילדים חיים קשים?

במידה מסויימת, כן. המעבר משם משפחה בן 3 אותיות לשם בן 15 אותיות ומקף הוא חתיכת טרחה, במיוחד לילדים שכרגע לומדים לכתוב. שלא לדבר על הצורך המתמיד להתמודד עם שאלות על שם המשפחה הממוקף.

מצד שני, האידיאל החינוכי שלנו הוא לא 'חיים קלים'. אנחנו נקל על הילדים שלנו בכל מקום שבו זה אפשרי, אבל יש מטרות חשובות יותר בחינוך. אנחנו מאמינים שהצבת אידיאל של משפחתיות שוויונית מצד אחד, והדגשת העובדה שיש להם מורשת משפחתית ענפה שמורכבת משני צדדים שווי משקל מאידך, טומנים בחובם יתרונות גדולים מספיק, כדי לחפות על הקושי והסרבול שבשם משפחה ממוקף.

ומה הילדים יעשו כשיתבגרו ויקימו משפחות? מה, יהיו להם ארבעה שמות משפחה? ובדור הבא שמונה?

זו באמת שאלה טובה, שאין לנו תשובה מאוד משכנעת אליה. יש כמה אפשרויות, שהם יאלצו לבחור ביניהן. אחת האופציות היא המצאת שם משפחה חדש, מאוחד, למשפחה החדשה. אחרת היא אימוץ רק חלק מהשמות, לבחירתם. השלישית היא אימוץ של כל שמות המשפחה – יש תרבויות שבהן ריבוי שמות משפחה הוא מקובל.

בכל מקרה, זו החלטה שהם, כבוגרים, יצטרכו לקבל בעצמם. כמו שאמרנו קודם, אין מה לפחד מהתמודדות.

 

 

הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, בה הייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

 

 

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".