הרהורים של אבא

הפוסט הזה הוא תולדה של דיון שהתפתח בטוויטר בעקבות מריבת-רשת מכוערת במיוחד. אני מעלה את הפוסט הזה, משום שבדיון עלתה הרבה אי בהירות באשר למושג הלובן ולמשמעויותיו.

מריבות רשת הן דבר שמחמיר ככל שמדברים עליו ברשת. לכן אני לא מספק כאן לינקים או שמות. לכן גם  חשוב להדגיש – הפוסט הזה הוא לא חלק מאותה מריבת רשת, לא עוסק בה ולא מנסה לקבוע מי צודק. אלו המילים האחרונות בפוסט הזה שיתייחסו למריבת הרשת.תגובות שינסו לדון במריבת הרשת, ימחקו מיידית (בניגוד למדיניות התגובות הרגילה הנהוגה בבלוג זה). אנא שתפו פעולה.

***

הכל מתחיל מסעיד

הדיון האקדמי בפוסטקולוניאליזם מתחיל מספרו החשוב והמשפיע של אדוארד סעיד, אוריינטליזם. במרכז הספר ניצבת יחסו של המערב, האוקסידנט, אל המזרח, האוריינט – לא כמושגים גיאוגרפיים אלא כמושגים תפיסתיים. טענתו המרכזית של סעיד היא שהשליטה של האוקסידנט באוריינט התאפשרה, בין השאר, בגלל מערך נרחב של ידע שייצרו מערביים על המזרח – ומצד שני, שייצור הידע התאפשר בגלל השליטה של המערביים על המזרח. בעקבות הכיבוש הבריטי של הודו נסעו אנתרופולוגים בריטים לחקור את תושבי הודו – ובתורם ייצרו ידע שהסביר עד כמה הבריטים נעלים על ההודים, ועד כמה הכיבוש הבריטי של הודו הוא מוצדק.

‘אוריינטליזם’ פתח מסורת ארוכה של דיון בידע כאמצעי שליטה – דיון שכמובן מתקשר ומבוסס על פוקו. הדיון הזה עוסק בשאלה ‘כיצד אנו תופסים את הנתונים לדיכוי’, מתוך ההנחה שהאופן שבו אנו תופסים אותם הוא בו זמנית גם תוצר של הדיכוי, גם חלק מהדיכוי, וגם מאפשר את הדיכוי.

כך, העובדה שאנו מסתכלים על תרבויות מסויימות כעל רציונליות פחות, מאפשרות לנו להצדיק את העובדה שבני אותן תרבויות נמצאים ברבדים הנמוכים של שוק העבודה, ולכן סובלים מאפלייה ומעוני. זה לא בגלל שאנחנו גזענים, ומפלים אנשים על רקע של צבע עור; זה בגלל התרבות שלהם.

לכן, במחקר הפוסטקולוניאלי, מחקר שבה הדרך שבה, אם תרצו, לבנים חושבים על שחורים מקבל משמעות עליונה – משום שפירוק של אופני הדיבור על קבוצות אתניות מודרות ומוחלשות, יחשוף את האופן שבו אותן קבוצות הופכות מודרות ומוחלשות, ויאפשר לפרק את האפלייה.

כך, תחום בולט שבו מתבטא מחקר כזה בישראל הוא הפירוק של המושגים ‘ערס’ ו’פרחה’. טענת החוקרים היא שהשימוש במושגים הללו מאפשר לאנשים להפלות, בלי להודות שהם מפלים. ‘אין לי שום דבר נגד מזרחים’, אומר המפלה. ‘אני פשוט לא סובל ערסים’. אבל אנחנו יודעים, הרי, שרוב-רובם של הערסים הם מזרחיים, ושרבים ממאפייני הערסים חופפים את מאפייני המזרחים (דיבור בח’ וע’ גרוניות, האזנה למוזיקה מזרחית). לכן, האמירה הזו מאפשרת למפלה להמשיך להפלות, ולהתחמק מהביקורת על האפלייה.

מה אשכנזי בעיניך?

לאחר שהדיון הזה התרחב, התבסס והתמסד, התחילו חלק מהעוסקים בו לשאול את עצמם: אנחנו כל הזמן עסוקים בלשאול את עצמנו ‘איך חושבים על שחורים’. למה שלא נשאל ‘איך חושבים על לבנים’? אם אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שהאופן שבו אנחנו חושבים על קבוצות חברתיות מובנה על ידי מבני כוח בחברה, אין סיבה להניח שזה תקף רק לגבי קבוצות מוחלשות – הדרך שבה אנחנו חושבים על קבוצות חזקות מתעצבת בצורה דומה מאוד, גם אם התוצאות הסופיות הן שונות מאוד. :"(יש דמיון רב – ולא מקרי – בין התיאור הזה לבין המוטיבציה לחקר הגבריות, שבו אני עוסק)":

בהמשך לכך, ראוי לשאול גם את השאלה הבאה ששאלנו: כיצד התפיסות התרבותיות האלו מסייעות לשמר את הפריבילגיה של אותה קבוצה? קחו למשל את תדמית החנון. התדמית הזו אומנם כוללת הרבה אספקטים שליליים: היעדר יכולות חברתיות, מעמד חברתי נחות. אבל היא מקושרת, בצורה מאוד ברורה, עם שני מאפיינים חיוביים: עם שכר גבוה בשוק העבודה מחד, ועם צבע עור לבן מאידך. רק אם נבין לא רק כיצד מובנה השחור, אלא גם כיצד מובנה הלובן – רק אז נוכל, באופן אמיתי ועמוק, לערער על הפריבילגיה.

מהותנות אסטרטגית

הרבה פעמים, הדיון על האופן שבו אנו תופסים קבוצות חברתיות יכול להיות דומה מאוד לדיון במאפיינים האמיתיים והמהותיים של קבוצות חברתיות, לכאורה. האם סוג הדיון הזה לא מעמיק את הפערים האלו, במקום לצמצם אותם?

זוהי עמדתו של הליברליזם הקלאסי, עיוור הצבעים. הליברליזם הזה אומר – הדבר היחיד שצריך לעשות כדי להביא לשוויון, הוא להתעלם לחלוטין מהבדלי מוצא, מגדר, אתניות ועוד. אם רק נתייחס לכל בני האדם באופו שווה – נגיע לשוויון.

זו עמדה שנשמעת מאוד הגיונית וסבירה. יש איתה רק בעיה אחת – היא לא עובדת. לא משנה עד כמה נסביר לאנשים שצריך להתעלם מהבדלי צבע ומין, עדיין נמצא את השחור בעבודות הניקיון, ואת הלבן בעמדת המנהל.

ההסבר הפוסטקולוניאלי לתופעה הזו הוא, כמובן, זה שמופיע לעיל. העובדה שאנחנו משתדלים להתעלם מאבחנות של צבע, לא אומרת שבהכרח נצליח, מכיוון שהאבחנות האלה מוסטות לכיוונים אחרים, בדרך כלל לא מודעים: גם אם נגיד לעצמנו אלף פעם שמזרחים אינם טפשים יותר מאשכנזים, אם הסטריאוטיפ החברתי כלפי מי שמדבר בח’ וע’ גרוניות הוא שהוא טיפש יותר, אנחנו נעריך פחות את מי שמדבר כך, גם אם לא נתכוון. עיוורון הצבעים לא מביא לפתרון הבעיה, הוא מביא לשעתוק שלה.

אז מה הפתרון? לדבר על זה. לדבר על האופנים השונים שבהם אנחנו תופסים קבוצות חברתיות שונות. אבל לדיבור הזה – שכמו שאמרנו, יכול להישמע דומה מאוד לדיבור האפלייתי הרגיל – יש מטרה שונה בעליל. יש לו מטרה אסטרטגית (ולכן הוא נקרא ‘מהותנות אסטרטגית’).

אנחנו חייבים לדבר על האופנים השונים שבהם אנו תופסים קבוצות חברתיות שונות, כי הדרך היחידה להילחם בסטריאוטיפים הללו היא להיות מודעים להם. להיות מודעים לכך שכשאנחנו שומעים אדם מדבר בח’ וע’ גרוניות, יש לנו נטייה להעריך אותו בחסר. רק מודעות כזו לתהליכים האפלייתיים תאפשר לנו להתגבר עליהם, ולהתייחס באופן שוויוני לכ-ו-ל-ם.

אבל מהותנות אסטרטגית היא רלוונטית, כמובן, לא רק ליחס שלנו כלפי ‘שחורים’, אלא גם ליחס שלנו כלפי לבנים. לא רק להימנע מלהעריך בחסר אדם רק כי הוא מדבר בח’ וע’, אלא גם להימנע מלהעריך ביתר אדם, רק בגלל שהוא מכיר בעל פה את כל שירי אריק איינשטיין. כי אלה כמו אלה, שניהם תהליכים אפלייתיים. לכן חשוב לשאול ‘מה אשכנזי בעיניך’ – כדי לפצח את הקודים התרבותיים שבעזרתם אנחנו מעניקים פריבליגיה, ולאפשר לנו להילחם בהם.

כמה ימים אחרי שמאהל הפריירים עלה לקרקע, פגש בנימין נתניהו את מיסדיו לשיחה של שעתיים בלשכתו, והבטיח להם כי יפעל במרץ למען גיוס החרדים. תשוו ליחס שקיבלה משפחת שליט או המחאה החברתית, ובהתחשב בכך שנתניהו הוא לא ראש ממשלה שבדרך כלל שש לפגוש אזרחים מודאגים, להגיד שנתניהו חיבק את המחאה הזו, זה אנדרסטייטמנט כמו להגיד שנתן אשל השתמש באייפון שלו לצילומי נוף.
לנתניהו דרך אגב היסטוריה של הרמת ומימון מחאות מילואמיניקים "אותנטיות" שמשרתות אותו. מישהו זוכר את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השניה?

ומה המטרה? הסעיף הראשון בהסכם הקואליציוני בין מופז לנתניהו שנחתם היום:

"הצדדים מתחייבים לפעול לחקיקתו של חוק אשר יסדיר חלוקה שוויונית והוגנת של נטל השירות בצה"ל בין חלקי האוכלוסייה השונים בישראל וזאת עד ליום 31.7.2012".

×–×” הסעיף הראשון, והכי חשוב מבחינת נתניהו. כניסת מופז לממשלה מייתרת את הכוח החרדי שכל ממשלות ישראל מאז המהפך היו תלויות בו, ויוצרת שינוי אמיתי של מאזן הכוחות לרעת החרדים, שיאפשר בתורו גיוס המוני של חרדים תוך זמן קצר. המהלך כמובן ילווה בהפגנות ענק אלימות של חרדים שיגמדו את המחאה החברתית מצד אחד, ומצד שני ימצבו את נתניהו כאריק שרון החדש. כמו שבגוש קטיף השמאל ×”×™×” מוכן להעלים עין מהנוכלויות והדורסנות של שרון ×›×™ הוא הכניס למתנחלים, עכשיו נתניהו יכניס לחרדים באבי אביהם ויזכה בתמיכה גורפת במרכז – שמאל הישראלי, שאין דבר שישמח אותו יותר מאשר לראות חרדים מצווחים נגררים בזקניהם בהמונים אל לשכת הגיוס.

ומה המטרה ארוכת הטווח? נתניהו אינו חובש כיפה, וזו עובדה מטעה, כיוון שבאידיאולוגיה שלו הוא נטוע עמוק בקצה המחנה החרד"לי. נתניהו הוא בן בית בישיבת מרכז הרב, הלב המשיחי הפועם של החרד"לים. בביקורו האחרון שם, מיד לאחר שחזר מביקורו בוושינגטון אמר (מומלץ גם לקרוא את הנאום המלא, כל מילה פנינה):

אני רואה בכם סיירת של תורה. יש פה כמה שהיו בסיירות אחרות, אבל אתם סיירת של תורה. ובדומה לתפקידה של הסיירת בצבא, כך אתם הולכים לפני מחנה בכדי להאיר את דרכו.

בשנים האחרונות הושלם תהליך ההשתלטות המוחלטת של החרדים על הרבנות הראשית, שעד סוף שנות השמונים הייתה מעוז דתי לאומי. ברגע שהחרדים הצליחו להתגבר על הסרחון האידאולוגי של לקבל משכורת וג'וב מהציונים, הם כבשו אותה בסערה. הדתיים לאומיים נדחקו לרבנות הצבאית, שהפכה לממסד הרבני המרכזי שבשליטתם. אין שם חילונים, ואין שם חרדים.
במקביל הרבנות הראשית השלימה תהליך שהחל עם הרב גורן במלחמת ששת הימים בכותל, והסתיים בעופרת יצוקה, בה ליוותה הרבנות את הלוחמים באופן צמוד ונתנה להם אינדוקטורינציה אידיאולוגית בשדה הקרב, שזה הדבר הקרוב יותר לפוליטרוקים בצבא מאז בני מרשק, האחראי על האידאולוגיה בפלמ"ח, שדרך אגב היה ממקימי גוש אמונים.

צה"ל של 2012, ובליבו הרבנות הראשית מהווה מכשיר רב ערך לאינדוקטורינציה פוליטית בכפיה של ציבורים שלמים בחברה, כפי שהיה בצבא האדום בשעתו. נתניהו הולך לקבל עכשיו עשרות ומאות אלפי חיילים, שלא עברו לימודי ליבה, שאין להם שום תודעה דמוקרטית או הומניסטית, למחנות החינוך מחדש שיוקמו. הוא בעצם הולך לחרד"ל להם את הצורה. כשהם יצאו מן הצבא לחברה, הם כבר יצאו עם אידאולוגיה שמרנית, לאומנית, דתית – פאנטית, ומשיחית, ברוח ערכי הרבנות הצבאית:

קיים "איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד ממנה (מארץ ישראל. ע"ה) לגויים, בצורת כל מיני סילופי טומאה והבל של אוטונומיה, מובלעת ושאר חולשות לאומיות. לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן" (מתוך "חוברת ללימוד תורה יומי לחייל ולמפקד במבצע עופרת יצוקה" שהפיצה הרבנות הצבאית.

התחלתי כאן בעבר מסורת של הימורים פוליטיים בבלוג, מסורת ארוכת ימים שנמשכה פוסט אחד בדיוק. אז הנה ההימור הפוליטי השני: בראש ממשלת ישראל ה-33, שתושבע כנראה עוד ב-2012, תעמוד שלי יחימוביץ'.

ההימור הזה מתבסס על שתי הנחות: מפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל, וגוש השמאל יהיה גדול מגוש הימין.

הטענה הראשונה – שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל – נראתה די פנטסטית לפני כמה חודשים, אבל עכשיו לכולם ברור שקדימה היא סוס מת. אחרי הפעם הראשונה שבה העבודה עברה את קדימה בסקרים – במהלך הפריימריז בעבודה – סיפרו לנו שכשיש פריימריז, מפלגות עולות בסקרים, וזה יקרה גם לקדימה. כשזה לא קרה במהלך הפריימריז, הסבירו לנו שמופז מתחיל לאט, אבל הוא יתעשת בהמשך. ומאז, הנפילה בסקרים רק ממשיכה.

ואם מפלגת העבודה עוברת, במספר המנדטים, את קדימה – היא הופכת להיות המפלגה הגדולה בגוש השמאל, מה שמבטיח לשלי יחימוביץ' או את ראשות האופוזיציה או את ראשות הממשלה. ואני מהמר על השני.

כפי שציין דובי, כדי שתקום בישראל ממשלת שמאל, גוש השמאל – המפלגות שלא יצביעו למועמד הימין – צריך להשיג גוש חוסם של 60 מנדטים. ברגע שהיעד ×”×–×” מושג – ברגע שברור שמועמד הימין לא יכול להרכיב ממשלה – מפלגות המרכז (ש"ס ויהדות התורה, אולי יאיר לפיד ואולי אפילו ישראל ביתנו) יתמכו במועמד השמאל, ולכן הוא כבר יוכל להרכיב קואליציה בלי בעיה (ולצערנו, בלי הערבים).

היום לגוש השמאל (רעמ-תעל, חד"ש, בל"ד, מרצ, עבודה, קדימה) יש 55 מנדטים. כלומר, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה ראש הממשלה, 5 מנדטים צריכים לעבור מימין לשמאל. במצב עניינים רגיל, הייתי אומר שזוהי משימה בכלל לא פשוטה, אבל אפשרית בהינתן קמפיין בחירות מבריק וטעויות של היריב. אלא שמצב העניינים בחברה הישראלית של 2012 הוא כל דבר חוץ מרגיל.

בקיץ 2011, התחילו הרבה תהליכים משמעותיים בישראל. אולי התהליך המשמעותי ביותר והעמוק ביותר הוא הפוליטיזציה של החברה הישראלית, ובפרט – הפוליטיזציה של שאלות כלכליות בישראל. מאז קיץ 2011, שאלות כמו מחיר הקוטג', מחיר החשמל, גובה המס ותנאי ההעסקה שלנו – הפכו להיות משאלות שמעסיקות את היחיד לשאלות חברתיות, פוליטיות. ובראש שני הגושים הגדולים עומדים מייצגים מובהקים של שתי הגישות הכלכליות המנוגדות: בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. לא צריך עבודת קמפיין מורכבת כדי להעביר את המסר שהבחירות האלה הן על השאלות שבהן עסקה המחאה החברתית. שכדי לקדם את הערכים שתמכו בהם 87% מהישראלים, צריך לקום לקלפי ולעשות מעשה. מעבר של חמישה מנדטים מצד לצד הוא לא אתגר גדול, בתנאים האלה.

המעבר הזה לא חייב, אגב, להתבטא באנשים שהצביעו בעבר לימין ויעברו להצביע לשמאל (למרות שגם כאלה יהיו רבים). הוא יכול להתבטא באזרחים שלא הצביעו עד היום, כי חשבו שפוליטיקה זה מלוכלך, מיותר ולא משנה. אבל האנשים האלה, כמו שבאו לראשונה בחייהם להפגנה בקיץ שעבר, יבואו לראשונה בחייהם לקלפי בקיץ הבא.

כדי להעביר חמישה מנדטים מצד לצד, צריך שכ-284 אלף אזרחים שלא הצביעו בעבר, יבואו להצביע הפעם. הרבה? כן. אבל הרבה פחות ממספר האזרחים שהתגייסו – למהלכים שדורשים הרבה יותר אנרגיה – במהלך מחאות הקיץ. וזה אם לא ניקח בחשבון מעבר של מצביעים מהשמאל לימין.

כלומר, לא רק שהתרחיש שבו גוש השמאל בראשות שלי יחימוביץ' זוכה בבחירות הוא תרחיש אפשרי – הוא גם תרחיש סביר בהחלט. מה הסבירות שיקרה? האם ×–×” בטוח? בוודאי שלא. בחירות הן עניין נזיל מאוד, ואירועים קצרי טווח, קמפיינים גרועים, סתם מזל רע ועוד יכולים לשנות את התוצאות. אבל לטעמי, מדובר בתרחיש סביר מאוד, אם לא התרחיש הסביר ביותר.

===

אחרי שעסקנו בשאלה 'האם זה סביר', צריך גם לעסוק בשאלה 'האם זה טוב'. האם אנחנו רוצים את שלי יחימוביץ' בראשות הממשלה?

קוראי המתמידים יודעים שאני לא מחסידיה של יחימוביץ', וביקרתי אותה בהרחבה כאן בבלוג ובמקומות אחרים. אבל אין לי שום ספק שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית. שלי יחימוביץ' בראשות ממשלת ישראל זה בערך התרחיש החיובי ביותר שאנחנו יכולים לצפות לו.

ראשית, בואו נבדוק את האלטרנטיבות. מי עשוי להיות ראש ממשלה? האופציות הן יחימוביץ', ביבי, מופז ואם נתפרע, אז גם יאיר לפיד. אין לי שום ספק שמהרשימה הזו, שלי היא המועדפת עלי בלי תחרות בכלל. גם אם אני חלוק עליה בנושאים רבים, המחלוקות שלנו הן בתחום הטקטיקה – אנחנו חולקים את אותם הערכים ואת המתווה הכלכלי ליישומם, דבר שאין שום ספק שאיננו נכון לגבי האחרים.

מעבר לזה – אנחנו צריכים לשאול לא רק מי תהיה ראש הממשלה במקרה ×”×–×”, אלא גם מי יהיו שר האוצר, שר המשפטים, שר התמ"ת, שר החינוך. גם כאן, אין לי שום ספק שהמועמדים לתפקידים האלה בממשלת יחימוביץ' (סתם בשביל הספקולציה: עמיר פרץ, בוז'×™ הרצוג, ברוורמן, גלאון, בהתאמה) עדיפים בהרבה על מקביליהם בממשלת ביבי או בממשלת מופז.

כמו שאמרתי, ×–×” תרחיש סביר אבל לא תרחיש בטוח. והמטלה הזו – אם אכן הבחירות בפתח – מוטלת על כתפינו. לשכנע את המכרים שלנו שלא הלכו להצביע בסיבוב הקודם, אבל ישבו באוהלים ברוטשילד, שחשוב לעשות את המאמץ. לשכנע את ההוא שהצביע לליברמן '×›×™ צריך לשמור על הביטחון', שהמשכורת שלו וגובה המשכנתה שלו חשובים יותר, והוא צריך להצביע בשבילם הפעם. לא צריך לשכנע אותם להצביע לעבודה – הצבעה למרצ או לחד"ש היא אפקטיבית באותה המידה – אבל צריך לשכנע. ×›×™ הפעם אפשר באמת לעשות שינוי.

***

עדכון, בוקר ×”-2/5: התגובות התעכבו – ובצדק – על השאלה מדוע אני מכליל את קדימה בגוש החוסם, וזו אכן נקודה שלא התעכבתי עליה מספיק.

אין ספק שקדימה היא שותפה פחות ברורה מאליה לגוש החוסם מאשר מרצ או בל"ד. ועדיין, במידה שיש לגוש שכולל את המפלגות מקדימה ושמאלה 60 מנדטים ויותר, המשמעות היא שניתן לגבש גוש חוסם – אפשר להיפגש עם מופז, להבטיח לו שלל משמעותי (× × ×™×—, תיק הבטחון ותיק החוץ) ולמנוע מביבי את האפשרות להקים ממשלה.

×–×” לא חייב, אגב, להיות גוש שכולל את קדימה – ×”×”× ×—×” שלי היא שניתן להחליף את קדימה בתרחיש ×”×–×” במפלגה של יאיר לפיד, במידה ותקבל מספיק מנדטים.

ונדמה לי שתרחיש שבו קדימה מעדיפה ממשלת שמאל על פני ממשלת ימין הוא תרחיש סביר. במשך כל כהונת הכנסת הנוכחית, קדימה סימנה את עצמה כאנטיתיזה לביבי. הקמפיין המסתמן של מופז – '×–×” או אני או ביבי' – ממשיך את הקו ×”×–×”. ×–×” לא אומר, כמובן, שקדימה לא תלך לקואליציה עם ביבי בשום מקרה, אבל ×–×” כן אומר שהיא תעדיף קואליציה עם העבודה על פני קואליציה עם הליכוד.

אם פתחתם איזשהו ערוץ חדשות ישראלי בשלושת הימים האחרונים, שמעתם על סא"ל שלום אייזנר. לטובת אלו שיקראו את הפוסט בעתיד: אייזנר, סמג"ד בבקעה, תועד כשהוא מכה בעזרת נשקו בפניו של פעיל תנועת ה-ISM, בעת שזה לא היווה כלפיו שום איום. אייזנר הושעה מעט לאחר שהפרשה התפוצצה בכלי התקשורת, וצפוי להיות מודח.

על נועם גור סביר פחות ששמעתם. נועם מסרבת להתגייס לצה"ל, ולכן צפויה להיכנס במהלך היום לכלא הצבאי. הנימוקים לסירובה הם:

אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו. ההרס והנישול השיטתי כחלק ממדיניות טרנספר ארוכת שנים, רצח מפגנים לא אלימים, חומת האפרטהייד, "מבצעי" הטבח שצה"ל בוחר לבצע ושאר הפרות זכויות האדם היומיות של הפלסטינים הובילו וממשיכים להוביל למעגל דמים ארוך וסתמי שניתן למניעה.

במשך שנים נאמר לי ששליטה זו אמורה להגן עליי, אך המידע אודות הסבל הנגרם כתוצאה מהטרור המופעל על האוכלוסייה הפלסטינית נשמט מהסיפור. הדרך לפירוק האפרטהייד והשגת שלום אמיתי וצודק היא ארוכה וקשה, אך פעולות אלו של צה"ל רק מרחיקות אותו, לתפיסתי. העם הפלסטיני מתחיל להיאבק יותר ויותר בעשור האחרון בדרכים לא-אלימות מתוך הבנה זו, ואני בוחרת להצטרף לדרך זו, ולפנות למאבק עממי לא אלים בפלסטין, במקום לשרת בצה"ל ולהמשיך את האלימות.

הסיפור של אייזנר – יטען איש המרכז-שמאל - מוכיח את האיוולת שבמעשה של גור. הרי השירות הטוב ביותר שיכולה להגיש גור לעם הפלסטיני, היא לדאוג שהיא תהיה שם, בבקעה, לצידו של אייזנר. שתדע לשים יד על הכתף שלו, וללחוש לו בטון גברי 'שלום, תרגיע'. ×”×›×™ טוב ×™×”×™×”, כמובן, אם היא תטפס בסולם הדרגות ותתפוס את מקומו של אייזנר, ותוכל להסביר לחייליה שהם צריכים לחייך אל הפלסטינים – ובטח אל דנים מבולבלים, שחושבים שהם מבינים טוב מאיתנו – במחסום :"(כן, אני יודע שזה לא יכול לקרות, בגלל שאיתרע מזלה של נועם להיוולד למגדר הלא נכון. זו חלק מהבעיה)": . זו, בבסיסה, העמדה של עופר שלח: הבעיה בכיבוש היא שהוא גורם לאנשים להתנהג כמו שאייזנר התנהג.

אבל בפועל, העוול שבכיבוש הוא לא רק – ואפילו לא בעיקר – מקרים של אלימות בוטה ובלתי-מוצדקת בעליל כמו ×–×” של אייזנר. העוול האמיתי שהגדוד של אייזנר עושה הוא לא שבירת האף של אותו מפגין, אלא הגבלת התנועה וייבוש החקלאות של תושבי בקעת הירדן הפלסטינים, שבגללם הגיעו חברי ×”-ISM למחות בבקעה מלכתחילה. וגם עם נועם גור תגיע להיות סמג"ד בחטיבת הבקעה, ותקבל את פניהם של המפגינים הבאים בחיוך ובכוס מים צוננים – היא עדיין תהיה שותפה להגבלת התנועה הזו, כחלק ממנגנון הכיבוש.

הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני לא בגלל ההתנהגות הלא-מוסרית של החיילים. הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני משום שהוא, בבסיסו, פרוייקט של שלילת זכויות. וככזה, הוא אינו יכול שלא לפגוע בעם הפלסטיני. לכן, שירות בצה"ל הוא שירות בצבא הכיבוש, הוא תחזוק הכיבוש, הוא פגיעה בעם הפלסטיני. אפשר לקיים דיון על סירוב סלקטיבי – סירוב לשרת את הכיבוש – מול סירוב כולל לשרת בצה"ל, אבל הנקודה החשובה, לטעמי, היא העובדה שכל שירות בשטחים הוא, בהכרח, פגיעה בזכויות של פלסטינים.

למען הסר ספק: גם בהקשר הנוכחי, המעשה של אייזנר חמור, ועליו להיענש. אבל גם אם לא יהיו עוד אייזנרים, וכל חיילי צה"ל יתנהגו בצורה הנחמדה ביותר האפשרית לפלסטינים – הכיבוש עדיין יהווה פגיעה חמורה בזכויות.

בנימין נתניהו טען בראיון כי האי שוויון נובע ממאפייניהם התרבותיים של החרדים והערבים. נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי אי השוויון נובע ממדיניותו של בנימין נתניהו, וכי הפתרון היחיד הוא להחליפו

המשך קריאה »